פרדס יוסף בראשית שסט

ונחשב לעבירה כמו בע"ז, משא"כ בין אדם לחבירו אפי' יחשוב לרעה כל שעי"ז בא טובה אינו מזיק מחשבתו אחר שעי"ז אין מגיע היזק לחבירו. ובס' אהל יעקב כ' אתם חשבתם עלי רעה כלומר רק עלי, ואלקים חשבה לטובה להחיות עם רב, ולעומת גודל הטובה שעשיתם החיוב שלא ישאר עוד שביב מכתם הרעה אשר חשבתם ע"ש ע"פ משל:

ונודע תמיהת העולם על אוה"ח דהרי בנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו טלה דצריך כפרה וילפי' מאשה הפרם וה' יסלח לה בנזיר כ"ג א', ואיך כ' האוה"ח דפטור אף מד"ש, ועי' בירושלמי נזיר פ"ד ה"ג, ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח' חידש דדוקא בנתכוון לעבירה ופשה רשות חייב בד"ש וגם מכות מרדות, אבל אם עשה מצוה פטור לגמרי וא"צ כפרה, וה"ה כשנתכוון להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור אף מד"ש. ובזה נכונים דברי הלבוש יו"ד סי' קנ"ז במי שהעלה בלבו טינא תוכל אשתו לבוא אליו להטעותו באופן שיהי' סבור שבא על ערוה ושרי, ותמוה דהרי צריך כפרה שנתכוון לאיסור והיא עוברת לפ"ע ומכשילתו, ולהנ"ל ניחא כיון דהוא עושה מצוה פ"ו א"צ כפרה ע"ש מה שתי' עוד, והק' דהא עברו על לאו דגונב נפש מאחיו, ובס' ברכת שמואל כ' דמדין הי' פטורין והביא רמב"ם שכ' דמ"ש בגמ' גונב בנו פטור וילפינן מונמצא בידו בסנהדרין פ"ה ה"ה בגונב אחיו פטור (ועי' במנ"ח מצוה ל"ו). וא"ש וירא את העגלות (מ"ה כ"ז) זה דין עגלה ערופה שפירש לו בכוונה דגונב בנו פטור מונמצא בידו, ובעגלה ערופה דרשו כמו כן עיר שרובה נכרים פטור מדכ' כי ומצא, עתו"ס סנהדרין פ"ו א' ד"ה ונמצא כשהזכיר לו דין ע"ע רמז לו דין גונב נפש אחיו פטור ותחי רוח יעקב. איברא דברמב"ם איתא אחיו הקטן, י"ל כוונתו דוקא שלא בא לכלל גדלות ויוסף כבר הי' גדול שהי' בן י"ז שנים, וי"ל דאין כוונת הר"ם דלא בא לכלל גדלות אלא שהי' קטן וצעיר לימים מאחיו שעל כן מצוי בידו כחו דכ' את אחיכם הקטן ובנימין כבר גדול הי', אך הכוונה צעיר מאחיו:

אמנם תמוה מפייטן למוסף יוה"כ גבי עשרה הרוגי מלכות שהרג אותם המלך הרשע מדוע לא אמרו לו בתשובת שאלת דגנב אחיו הקטן פטור מונמצא בידו, ונראה דבש"ס דידן ממעט גונב בנו מונמצא בידו, וי"ל כרמב"ם דה"ה אחיו דמצוי בידו קרינן בי', אולם בירושלמי ילפינן מוגנב נפש מאחיו (תצא כ"ד ז') פרט לבנו א"כ לירושלמי ודאי גונב אחיו חייב, א"כ י"ל דהפייטן ע"פ ירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה י"ג א' ד"ה ורגלי, וי"ל שרמב"ם שכ' גונב אחיו פטור ואין דרכו להביא דין מעצמו, יליף מדלא ממעט בש"ם דידן דבנו פטור ממקרא דאחיו, ע"כ מוכח דלש"ס דידן גם גונב אחיו פטור מונמצא בידו ע"ש ועי' בתשובות מהרי"ט צהלין סי' קס"ה שנסתפק בכוונת הרמב"ם בגונב אחיו הקטן פטור אי נקט דוקא קטן ע"ש:

ובאמת אין כאן תימה כלל על האוה"ח דבגמ' בנתכוון לאכול חזיר ואכל טלה עכ"פ הי' מחשבתו לעשות איסור אבל השבטים לא הי' במחשבתם כלל לעשות איסור אדרבה במחשבתם הי' שעושים מצוה כמ"ש במדרש שדנו את יוסף ע"פ דין תורה שחייב מיתה, וגם כשמכרוהו דנו שחייב להיות נמכר לעבד, ומד"ר וישב לכו ונמכרנו לישמעאלים אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים, ועי' אוה"ח וישב (ל"ז י"ח) שהאחים דנו בו דין עד זומם בשביל שהעיד עליהם שקר, וב"נ נהרג ע"פ ע"א ובלא עדים ובלא התראה ועל עדות קרובים, וכ' שם בפירוש שחשבו שיופטרו מעונש אף בדיני שמים ע"ש, ועי' בספורנו שדנו שחייב מיתה כדין הבא להרגך השכם והרגו ע"ש, הגע בעצמך אם ב"ד הוציאו פסק דין על א' שח"מ וטעו בדין וכשרצו להשקותו כוס מות להמיתו נתנו לו כוס יין האם נימא בזה שב"ד חייבים על מחשבתם שאין כאן מחשבה רעה ולא מעשה רעה, וזה כוונת האוה"ח ה"ז דומה למתכוון להשקות כוס מות פירוש שבדעת המשקה הי' שזה חייב מיתה ע"פ תורה ופטור שפיר אף בד"ש, ואין להקשות שנמצא במדרש וזהר שנענשו השבטים על מכירת יוסף, הא לא הי' כלל להם חטא, אך י"ל דה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולעיני העולם הי' נחשב לחטא דסברו דמחשבתם הי' לרעה אבל באמת ל"ה חטא כלל:

והנה במשנה נזיר כ"ג בעברה בנזירות ולא ידעה שכבר הפר לה בעל חייבת מכות מרדות, ועי' בתוספתא פ"ג דנזיר דסובר ר' יהודה בנזיר ששתה יין ואח"כ הלך לחכם והתיר לו חייב מכות מרדות, וברמב"ם פי"ב הי"ח מנדרים פסק כר"י במשנה נזיר דחייבת מכות מרדות. ובפ"ד הי"ח משבועות כ' דאם עבר ואח"כ נשאל הר"ז פטור מחלקות ולא כ' דחייב