פרדס יוסף בראשית שסז

וישלחו לו אביך צוה עבדי אלקי אביך דיעקב ס"ל שגם עכשיו אנחנו בנים למקום:

וע"ע בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"א סי' א' בזה, ובמהדורא רביעאה ח"א סי' מ"ח הקשה עוד דמלא יעשה כן במקומנו ילפי' דאין לקדש בתו הקטנה קודם הגדולה, עי' אה"ע סי' ל"ז ואולי מה שהי' מנהג נכון קודם מ"ת פשיטא דיליף דגם לאחר מ"ת ראוי לעשות כן רק דבר חקה אין למדין מקודם מ"ת, וא"ש גם קו' הח"ס, והביא עוד מדרש וירא פנ"ז דאיוב מעולי גולה הי' וישראלי הי' ומדרשו בטבריה לפיכך למד ממנו דיני קריעה וברכת אבלים, נראה דטעם א"ל מקודם ח"ת לפי שהי' להם דיני ב"נ וניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וא"כ היכי דמסתבר לומדין מקודם מ"ת, וערמב"ן ויצא (כ"ט כ"ז), וביפ"ת ובפ' ויחי סי' ז'. ובמ"ר ויחי הובא ג"כ כהירושלמי, וביפ"ת כ' דדוקא מה שכ' בדרך צווי הוא דיליף מקודם מ"ת אבל לא מ"ש בדרך ספור, ובשו"מ שם האריך הרבה בזה, וע"ע בהגהות מהר"צ חיות נזיר ט"ו, דמ"ש רש"י אלא רבנן תקנו שבעה דסמכי אקרא צע"ג דלא נמצא כן בשום מקום, ובירושלמי ומדרש ויחי רצו ללמוד משם ודחי דא"ל מקודם מ"ת, וכ"ה ברמב"ם בפ"א ה"א מאבל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ועיקר ענין אבילות תקנות מ"ר כמ"ש בירושלמי כתובות פ"ק וברמב"ם שם, רק הכ"מ לא התעורר דהוציא זה מירושלמי, וע"ע בשו"ת מים רבים או"ח סי' מ"ד, ושו"ת כתב סופר יו"ד סי' קפ"ח, ולעיל בפ' ויצא (כ"ט כ"ז) ובפ' וישלח (ל"ה י') מענין אין למדין מדברי אגדה, ובכל"ח הביא פשט על פוס' דאבל הי' קודם קבורה לפמ"ש בתענית דיעקב לא מת דמיתה הוא על אפיסת הכח אמנם אי מכחות נשארו לדורות אינו נקרא חיתה וכח יעקב נשאר לבניו ומשו"ה אחר הקבורה ל"ש אבילות, ועשו אבילות כיון דלעיני העם מת, והא דלא מת כיון דתתן אמת ליעקב ואמת א"א להתבטל וליפסד דמה שנפסד ומת אינו אמת כמ"ש המפו' דלכן חותמו של ה' אמת. ול"ש ביעקב מיתה, ומשו"ה צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שצורה שלו אמת, ועמ"ש בזה בפ' ויצא (כ"ט כ"א) בשם הגאון הקדוש מסאכאטשוב ז"ל:

יג) וישאו אותו כ' באבן שועיב בשם רמב"ן שלא לישא הנפטר אלא בכתף כמ"ש וישאו אותו כי הנצרך לשאת אותו בסוסים הוא עונש כמ"ש (מלכים ב' י"ד) וישאו אותו על הסוסים, ועי' ציוני מהר"נ שזה דעת הרמב"ם פ"ד ה"ב מאבל, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קע"ה שלא ראה דברי הא"ש הנ"ל, ועשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' צ"ב:

טו) ויראו. רש"י שפסקו לאכול על שלחנו, עי' בס' המצות שורש ב' וברמב"ן שם אי יש חיוב לכבד אחיו הגדול אף לאחר מיתת אביו, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' ר"מ סקי"ח ומ"ש לעיל (ויגש מ"ו א' ויחי מ"ט. ה') ולרמב"ן דרק בחיי אב שפיר הושיבם על שלחנו משום כבוד אב, ומשמת אב בטל חיוב כבודם אין ראוי להושיבם על שלחן מלכים, דעי"ז המלך יתבזה, וצריך שיהי' אימתו עליהם. וגם לרמב"ם י"ל משניתן בכורה ליוסף הרי הוא האח הגדול ולא הם, והעיר בזה בח"ס עה"ת, ועמ"ש בפ' בשלח (י"ג י"ט) בשם בית יצחק, ועי' בספר עולת חידש מחו"ז הג"ר סיני ספיר מברעזין ז"ל סיון דרוש י"ח, אריכות מכל הפרשה:

טו) לו ישטמנו. ערש"י ראב"ע ואוה"ח ומ"ש בפ' חיי שרה (כ"ד ל"ט) ובס' ארצות השלום דרוש ז' כ' באשר זכרו את גודל הרפה אשר עשו לו וחשבו כי עוד השנאה כבושה בלבו אמנם יכלכלם מסבת הנקמה, כעצת החכם אם רעב שונאך האכילהו לחם, וזה הי' בלבם חצי חות ובחרו יותר שינקום מהם בפועל ממש בשבי או יסורים כמו שעשו לו, וע"ז אמרו לו והלואי שישטמנו יוסף בפרהסיא והשב ישב לנו כמו שגמלנו לו בפועל לא רע המלובש תחת מכסה הרחמים והטוב עש"ה, ועמ"ש בפ' חיי שרה (כ"ד ל"ט) ובס' לקוטי בשמים כ' דקשה עוד מ"ש יוסף בפכ"א אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, הלא האחים לא הזכירו כלל טפם. ורק בראותם שמתנהג עמהם ברחמים חשבו שלהם לא ירצה להשיב גמולם שהם גדולים ממני, אבל אחרי מותם ישפוך חמתו על בניהם, וזה לו ישטמנו רק אותנו, וא"ל יוסף אל תיראו כו' גם לטפכם לא יעשה להם רעה:

וידוע דכשאיש שונא לחבירו בלבו השנאה גוברת, אך כאשר הוציא לחוץ וכבר התקוטט עם חבירו אז חמתו שככה, כהפשט ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, משונאי אני יכול לשמור עצמי אבל לא מאוהבי ובלבו הוא שונאי אתה ה' תהי' לי בעוזרי והבאתי לעיל בפ' בראשית (ד' ח') וכ' לא תשנא את אחיך בלבבך