פרדס יוסף בראשית שמ

באמת לא יחישו לצורך עצמם, ויודו לה' שע"י הצלה נתגדל שמו של ה' כמו הצלת אברהם מאור כשדים ודניאל מגוב אריות ולא יוכל להתגדל שם ה' אם לא מקודם הרעה, וז"ש ויזבח לאלקי אביו יצחק אחר הנסים וראה את יוסף ונתקדש ש"ש בפתרון החלומות והי' חביב בעיניו הצרות ויזבח לאלקי אביו יצחק, ומדתו של יצחק דין וזבח תודה על הדין וצרה שהי' לו עד עתה, ע"ש וז"פ חייב לבסומא עד דלא ידע כו':

שם ברמב"ן בענין שכינה. ועשו"ת נודע ביהודה מ"ת או"ח סי' ק"ז מה ששאל על מה רמזו באמרם שכינה ומה גלות השכינה. בס' המורה ח"א פכ"ה כ' ידוע כי זאת החלה הוא התמדת העומד במקום אחד והוא שוכן באלוני ממרא כו' וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום א', ולפי זאת השאלה הושאל לבורא ית' כלו' להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה ונ' וישכן כבוד ה' כו', וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא ית' בענין התמדת שכינתו כלו' אורו הנברא במקום, או התמדת השגחתו בדבר א' כל מקום כפי ענינו עכ"ל, ומכאן ואילך דברי תלמיד ואני לוקח מדבריו שנתן פירושים לשכינה אור נברא או השגחה, ואני אומר ששניהם הם דבר א' והשגחת בורא ית' אינו דבר שאין בו ממש, אבל השגחה עצמה נאצל ממנה אור הגדול וההשגחה הוא שקראו רז"ל שכינה, והנה לפי רצון הבורא וכאשר הוא בזמן שישראל עושין רצונו, או עיקר השגחתו בישראל ולהם משפיע כל שפע טוב אלא שמחמת ריבוי הטובה מגיע ג"כ למקומות אחרים, והדבר מפורש בפ' בחוקתי ופניתי אליכם ופרש"י אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם, וכן בפ' עקב ארץ אשר ה"א דורש אותה פרש"י והלא כל ארצות דורש אלא כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה דרישה דורש כל ארצות ששם הוא מקום התמדת ההשגחה, וזה הפי' ששכינה שירה בישראל שהשגחה שקרוי' שכינה הוא רק בישראל וכ"ז כשישראל עושים רצונו, אבל בהתגברות חטאנו גלינו מארצנו ששם הוא התמדת השגחה, וגלים לארצות העמים, ואז נהפך הוא שכל השפע טוב יורד לאוה"ע ומן התמצית אנו מקבלים מאותה האומה כדי חיותינו בצמצום עכ"ל. ובאמת פלא לי על הנ"ב שלא הביא הרמב"ן כאן בביאור ענין שכינה, וע"ע בס' האמונות ודעות לר' סעדי' גאון בזה, וע"ע בסנהדרין דפ"ד כחה שכינתות איכא וכו' ובמהרש"א שם, ועי' בס' דברי שאול פ' ויצא מהדורא תנינא:

וע"ע ברמב"ן בסופו מ"ש גלו למצרים כו' שנ' אנכי ארד עמך, וכ' בס' מיני תרגומא שלא מצא נוסחא זו רק במגילה כ"ט א' בענין אחר ע"ש. וערמב"ן כאן עשו"ת חתם סופר ח"ו סי' פ"ט ובמלת כביכול עי' תשבי דיש חולקים לב' תיבות כ"ב יכול התורה בכ"ב אותיות יכולה לומר כן, ועוד פי' כמו דיכיל לקבל זה, וערש"י יומא ג' ע"ב מש"כ בזה, ובערכין ט"ו א', ומנחות כ"ח א', ובמדרש תלפיות ענף כביכול שהאריך בזה, וע"ע בפמ"ג או"ח באגרת שני' אות כ' וביבין שמועה כלל ל"ג, עש"ה ואני לקצר הנני בא:

ד) אנכי ארד, ערש"י ובס' מאורי אור על מגילה דכ"ח, הביא בשם הרמ"א ז"ל על שינוי הלשון כדמיון היורד לתוך בור עמוק, ומהפחד יורד הרגיל תחלה, וז"פ ארד תחלה ואתה תלך אחרי. והוי עמך. ובעלותו מרוב שמחה מניחו לעלות תחלה, זה אעלך אח"כ גם עלה אני אחריך:

שם ויוסף ישית ידו על עיניך, פ' ראב"ע במותך כן מנהג החיים עם המתים, ועי' בזה"ק ויחי רכ"ו א' בפסוק השבעה לי שיש בזה סוד שהבן מחויב לסתום עיני אביו בשעת מיתתו ע"ש ועי' באלי' רבא או"ח סי' שי"א בשם תוס' יו"ט שלכך אף במת בשבת דאסור להזיז בו אבר מ"מ מותר לסתום ע"פ זהר הנ"ל, ועי' בישועות יעקב בזה, ובדברי שאול מ' תנינא:

ז) בניו ובני בניו ערש"י, ועשו"ת מבי"ט חו"מ סי' כ' כמו בני בנים כבנים ה"ה בני בני בנים ה"ה כבני בנים, דהיו בכלל הע' נפש חצרון וחמול בני פרץ, ועי' ברה"ז:

ח) באוה"ח מה שלא אחרו בבני, לאה וכ' לי שארי הרה"ג ר' ליבל אייזענבערג נ"י דומ"צ מלאסק, שהרי בפסוק ט"ו כ' אלה בני לאה אשר ילדה וצ"ע:

י) ושאול בן הכנענית רש"י היא דינה, וברא"ם הק' דלמה לאיסור כנענית חששו ולאיסור אחותו שהוא איסור ממ"ת ואילך לא חששו, ובגו"א כ' דאף דהיו מקיימים התורה קודם ח"ת אך צריכים הי' לקבל עליהם כגרים. ול"ש אחוה דגר כקטן שנולד דמי, ואין להקשות דא"כ יהי' יוצאי מצרים מותרים בקרוביהם, וחידש דהא דגר כקטן שנולד רק בנתגייר מעצמו אבל במ"ת שכפה עליהם הר כגיגית והוי בע"כ ל"ה כקטן שנולד ועיי בהקדמה לשב שמעתתא מ"ש בזה, ובכל"ח כ'