פרדס יוסף בראשית שלז

ובע"ז פ' אין מעמידין, והם המצרים אינם טובים אבל היין ישן הוא מטיב מצרים ורמז לו ג"כ יין ישן גי' ת"ל שיהי' השיעבוד ת"ל שנה ע"ש:

כד) אל תרגזו. רש"י אל תתעסקו בהלכה ועי' בלבוש, ובבאר שבע בסוף הספר שכ' דאישתמיט לי' גמ' סוטה ד"י ע"ש, וע"ש במהרש"א. והק' המפו' אמאי לא ציום כן יעקב בשלחו מאתו הבנים למצרים, וכ' דבקידושין אי' לעולם ישליש אדם שנותי' שליש במקרא שליש במשנה ובתלמוד, ופריך מי ידע כמה חיי ומשני ליומא, וכ' תוס' דבכל יום ישליש, וא"כ בעת ששלחם יעקב הי' סבר שמת יוסף וההבטחה שלא ימותו בני' בחיי' סבר דנתבטלה א"כ לא יוכל לצוות לבני' שלא יתעסקו בהלכה דמוכרחים הם בכל יום להתעסק בהלכה. דלא ידעו כמה חיי, אכן בהתוודע יוסף לאחיו דהוברר דעדיין הבטחת ה' אמת שלא ימותו בניו בחיי' לזה ציום שלא יתעסקו בהלכה, דיכולין אח"כ להתעסק בשעה שיגיעו לישוב ועמ"ש בזה בחנה"ת, וקד"ל, וקהלת משה, ויע"ד, ואמרי בינה עה"ת. ובתענית ד"י ע"ב פריך והא אר"א שני ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם ד"ת ראוים לשרוף ומשני הא למיגרס הא לעיונא נראה מזה דלימוד פשוט חיוב הוא, ורק עיון אסור ואל תתעסקו כפי' טו"ז או"ח סי' מ"ז על ברכות לעסוק בד"ת, וז"ש בחגינה ד"ה, על ג' השי"ת בוכה על מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומי שא"א לעסוק ועוסק ועל הפרנס המתגאה, והק' מהרש"א, למה בוכה על מי שא"א לעסוק ועוסק, ולהנ"ל א"ש על מי שא"א לעסוק שאין שכלו לזה לדמות מילתא למילתא ובעקמומית שכלו יעקש הדברים ע"ז בוכה. ועל הקו' למה יעקב לא הזהירם שלא יתעסקו בהלכה בדרך, הביא הכתב סופר בשם ס' החיים. דאחז"ל אם אין קמח אין תורה דשמעתתא בעי צלותא, לכן כשהלכו למצרים בשביל חסרון תבואה ידע יעקב שלא יעסקו בתורה בדרך אך כשהלכו בחזרה ממצרים טם רב תבואה לכן הוצרך יוסף להזהירם ע"ז:

שם בבעה"ט אל תלכו על שדה זרועה, עי' קובץ דרושים חוב' יו"ד סי' כ"א בזה ומהאריכות לא העתקתי:

כו) עוד יוסף חי ויפג לבו. רש"י לא האמין עי' ס' תולדות נח דרוש י' שהק' מ"ש כי לא האמין הרי זה בעצמו שכ' ויפג הוא שפג לבו מלהאמין ול"ש לומר שפג לבו מלהאמין מפני שלא האמין, גם הראי' מל' מפיגין טעמן אינו דומה ששם פלט הטעם שהי' תחלה אבל כאן לא בא לעולם אל לבו עד שיצטרך לפליטה, וי"ל דכל הימים אשר נעלם יוסף לא בא ליעקב שום התעוררת שמחה, אך בהתוודע יוסף אל אחי' שהגדיל שמחת יוסף ואחי' נשפע ג"כ רוח שמחה גם בלב יעקב ולא ידע שמחה מה זה עושה וחשב אולי מצאו בני' מציאה גדולה, ובשובם ויגידו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל אז פג ויצאה השמחה שהי' בו בלבו שלא האמין וחשב שהמה טועים, ומצאו איש אחד שמתחפש עצמו ביוסף עד שהראו לו העגלות אז ותחי רוחו, ע"ש, שכן הוא לענין צער הלב מרגיש גם טרם היותו וזה שאחז"ל בהלל ששמע קול צוחה ואמר מובטח אני שאין זה בביתי שלא הי' מעורר בלבו שום יגן ועצב. ובאמת כ"כ בשל"ה דהחל לבצבץ החיות של יעקב בעת שמחת יוסף ואחיו ע"ש. וגם י"ל דתיבת "חי" נאמר רק על איש שומר אמונה ותורה, ורשעים אף בחייהם קרוים מתים. וז"ש עוד יוסף "חי" וכי הוא מושל לא כמו שאנו רואים כאשר יתעלה אחד לאיזה משרה אז יבוש באחי' ולא יזכור עוד מה שהיה מקודם. וכששמע יעקב שהוא מושל ועוד חי' ושומר אמונתו אז לא האמין שזה יוכל להיות, אך כשראה העגלות שלא שכח עוד מה שלמד אצלו אחר כ"ב שנה אז ותחי רוחו ובמאסף הבאר ח"ג סי' ס"ה כ' מה שבתחלה לא האמין ואח"כ האמין דמדתו של יעקב הי' להיות שם שמים שגור בפיו, כמ"ש (תולדות כ"ז ב') כי הקרה ה' לפני וכשאמר יצחק גשה פרש"י שאין דרך עשו בכה ולמד זה משם (לך י"ד י"ח) ומלכי צדק וגי' עליון אשר מגן צריך, וזה מסר שם לאברהם ואח"כ ליעקב כפרש"י (תולדות כ"ה כ"ז) ויעקב איש תם יושב אהלים אהלו של שם, וזה ג"כ מסר יעקב ליוסף כמ"ש רש"י (וישב ל"ז ג') וכ' כי ה' אתו (וישב ל"ט ג), הלא לאלקים פתרונים (שם מ' ח'), אלקים יענה את שלום פרעה (מקץ מ"א ט"ז), כי נשני אלקים (שם מ"א נ"א), שלחני אלקים (ויגש מ"ה ח') ועתה חשש יוסף שאביו לא יאמין מסר להם סימן מובהק שיאמרו, כה אמר בנך יוסף שמני אלקים, שלכאו' כה אמר יוסף מיותר, רק כוונתו שיאמרו ליעקב בלשון הזה שמני אלקים להודיע ששם שמים שגור בפיו. אבל הם אמרו עוד יוסף חי וכי הוא מושל ולא אמרו הסימן, ע"כ לא האמין להם, אבל אח"כ כ' בפכ"ז וידברו אלי' את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. ר"ל מה שאמר שמני אלקים אז ראה ששומר הכלל שמסר לו ששם שמים שגור בפיו, אז ותחי רוחו שחי ועומד בצדקתו,