פרדס יוסף בראשית שלא

שכוון להשפילו כדי שיוסף יקח אותו במקום בנימין כפרש"י לכל דבר אני מעולה ממנו אמר ויותר וז"ש בפ' בשלח (י"ד כ"ח) לא נשאר בהם עד אחד היינו מהחשובים עד פרעה שנקרא אחד, המיוחד שבעם נשאר, וע"ע בהכתב והקבלה שהביא וישאר אך נח, וישארו שני אנשים במחנה לחשיבתם נקראו שאר, ויעקב רועה צאן לבן הנותרות אחז"ל הגרועות, ויותר יעקב לבדו ואי' בחולין צ"א שנשתייר על פכים קטנים כי הוקשה להם דהול"ל וישאר כי הוא היה העיקר. לז"א לפי שלא החשיב א"ע והשליך נפשו מנגד להציל ממונו והמלבי"ם ז"ל כ' דנשאר היינו בכוונה ונותר הוא במקרה. וישאר אך נח שלא הי' בכלל השטף. ויותר יעקב לבדו דהיה בכלל העוברים ונותר במקרה. לא נשאר בהם עד אחד. עד ולא עד בכלל שנשאר פרעה בכוונה שיספר לדורות גבורות ה':

לא) והיה כראותו כי אין הנער ומת ופרש"י אביו מצרתו. עי' באהל מועד שנה ב' סי' פ"ח בשם הגה"ק מקאצק ז"ל שבא לפניו אחד שהיה מחוסר פרנסה ל"ע והוא לעת זקנותו. ויש לו הרבה בנים בעלי פרנסה ואינם מרחמים עליו. והוא הי' תמיד מוסר נפשו בעדם. והשיב דמצינו זאת בתורה והי' כו'. ולכאורה מדוע לא אמר כי יש לבנימין עשרה בנים ואולי ימותו מגודל צער, ומוכח מזה כי אין הבנים מצטערים כ"כ בצרת אביהם ורק האב דואג ומיצר על בניו, ולכן הזכיר רק מצרת אביו. ובסי' ק"ח הביא בשם הגה"ק מאסטראווצי ז"ל הטעם לזה שכל הדורות מאדם הראשון הם כשלשלת ארוכה וטבע האבות ומדותיהם ירשו הבנים דור אחר דור. ואדה"ר שלא הי' לו אב דנברא מן האדמה. ולא הי' בלבו מדה זו למסור נפשו בעד אביו. ולא נשרשה המדה הזאת לדורות הבאים. אבל בנים הי' לאדה"ר, והי' לו אהבה להם כרחם אב על בנים. ונשתרשה המדה הזאת לדורות הבאים אח"כ ודפח"ח:

לג) ישב. ערש"י ושמעתי מאדמו"ר הגה"ק מגור שליט"א בפ' ויגש שנת תרע"ג בתוך שאר הדברים מ"ש יהודה ישב כו' זה הוא תשובת המשקל כנגד מה שאמר יהודה למכור אותו לעבד אמר עתה ישב נא עבדך. ואח"כ כשאמר יוסף כי למחיה שלחני וא"כ טעה את עצמו, וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ה"ה כעשה מצוה. וא"כ א"צ כלל לתשובה כי הי' לטובה, וזה הפשט ופתה אל תעצבו כי אינכם צריכים לתשובה, ועמ"ש בפ' ויחי (נ' כ') על האוה"ח שם:

מה א) ולא יכול ע' רש"י ובמדרש לא עשה יוסף כשורה שאולי בעט בו אחד מיד הי' מת, ותמוה ובס' ישועות מלכו כ' כי אולי יענשו אותו ע"י שגילה דבר מכירתו לבנימין שבעמדו הגיד אשר מכרתם אותי הנה ועבר על החרם שהחרימו בל לגלות, ואולי החרימו בעונש חיתה, וערמב"ן סוף בחקותי מ"ש בחרמי מלך וצבור, ומאדמו"ר מגור שליט"א שמעתי שעד עתה לא רצה יוסף להתודע להם כיון דלא רצו להכניע את עצמם ולקבל חרות של יוסף כמ"ש המלוך תמלוך עלינו אבל עתה שאמר יהודה ידבר נא עבדך. וכיון שקיבל מרות ואמר עבדך יותר לא רצה יוסף ותיכף לא יכול יוסף להתאפק ואמר אני יוסף אחיכם, ופח"ח:

ומזה יש ללמוד מוסר השכל לאנשים שמביאים דיני ישראל לעכו"ם. ולאו דוקא ד"ת אלא אם נצים זע"ז אז תיכף יבואו לערכאות וגורם חלול השם, וחרב ביד שונאי ישראל ומראים על פירוד לבבות השורר בנו ואל איר האחוה ושלום, ואף אם יקרה שנצים ב' אנשים, יכולים לעשות שלום ביניהם בלי להשמיע בין העכו"ם והם צריכים לשמוע תמיד שיש שלום בישראל, וידע יוסף שבעת שיתודע אל אחיו יתגלו כל המעשים וכל אחד ירצה להצדיק עצמו ולתלות המעשה בחבירו, ולזה אמר הוציאו כל איש מעלי כדי שלא ישמעו, ורק פרעה שמע כי באו אחי יוסף אחים הי' ואוהבים זא"ו:

ג) העוד אבי חי, עי' כנסת ישראל מאבי התפא"י על משניות שכ' דאף דכבר ידע שחי ורק הפשט מדאבי חי לא הי' בידכם להרגני כרש"י וישב (ל"ז ל"ה) ועי' בכתב סופר, ובקרבן שבת פ"ח סי' א' דרוש יקר פ"ז ומהאריכות לא העתקתי:

ד) גשו. רש"י הראה שמהול, עי' ס' לשון הזהב דצ"ב בשלמא לקמן בפ' והנה עיניכם הרואות פרש"י שמהול א"ש שהוא לראיה שהוא אחיהם, אבל כאן קי, וי"ל עפ"ד הרא"ם דיוסף ס"ל דלהם דין ב"נ ושבטים ס"ל דדין ישראל להם, ובמדרש בנימוס שלנו כ' ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם, והק' היפ"ת הא ב"נ נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון, ותי' דשבטים ס"ל דלהם דין ישראל, וי"ל משו"ה נבהלו מפניו שראו שיוסף ביקש לדין את בנימין כדין