פרדס יוסף בראשית לג

של אדה"ר וכל החיות ועופות שאכלו ג"כ מעה"ד, אבל קודם החטא ל"ה מיתה כלל בעולם. אף בבהמות וחיות כמ"ש בילקוט איוב דחוה האכילה לכולם חוץ מעוף ששמו חול דכ' וכחול ארבה ימים ע"ש משמע דאם לא הי' אכלו בהמות וחיות הי' חיים לעולם. וא"ש דקאמר הציץ כו' מהא דצלאו לו בשר ל"ק די"ל דזה הי' אחר החטא וצלאו מבשר שמתה מאלי' לכן הביא הציץ ונתקנא הרי מפורש דהי' קודם החטא דהסית לחוה ול"ה מיתה בבהמות וע"כ הי' בשר שחוטה ושפיר פריך:

והנה בתוס' הנ"ל דנ"ו ד"ה אכל מכח הקו' דאם בשר אסורה לו למ"ל איסור אבר מן החי ת"ל דבשר אסור לו וע"כ ש"מ דמתה מאלי' שרי, ומכח קו' זו כ' באמת הרמב"ם בפ"ט ה"א ממלכים דבשר ל"ה אסור לאדם רק מנח ואילך. ובחי' הרמ"ה על סנהדרין כ' לתרץ הקו' דנהי דלא הותר לו בשר מ"מ לא נאסר לו ג"כ רק הכוונה דכל הנבראים הם של גבוה וצריך היתר להתירם לאדם ובשר לא הותר לו, וממילא אסור מצד גבוה, ולא חייב מיתה ע"ז, ובאבמה"ח נוסף לו אזהרה שיתחייב מיתה ע"ש. וערש"י סנהדרין דנ"ט ב' ד"ה כירק משמע ג"כ כן, ועי' ברש"י ויקרא אדם לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו, ועי' בכל"ח שכ' בכוונת הרמ"ה עפמ"ש בברכות דל"ה כל הנהנה בלא ברכה מעל רק ע"י הברכה נעשה של אדם, וא"כ במה שלא ניתן לו רשות הוי קדשי שמים ולכן הי' אסור לאדה"ר בשר דלא ניתן לו רשות ממילא הוי קודש ע"ש:

ובהגדה זכרון נפלאות לאא"ז הגה"ק מו"ה אלעזר ז"ל הגאבד"ק סאכאטשוב בפתיחה הביא קו' היפ"ת על קרבנו של הבל שהי' מבעלי חיים, דהי' קודם המבול הא נאסר בע"ח לאכילה כמ"ש הרמב"ן וא"כ ל"ה הקרבן מן המותר בפיך ע"ש, ובאמת לתוס' ורש"י דרק להמית הי' אסור א"ש דלצורך קרבן הי' מותר להמית ושוב הוי ממותר לפיך, אבל להרמ"ה בעצם הי' אסור ל"ה ממותר בפיך. והה"צ ר"ר בונם ז"ל תי' דרמב"ן כ' דלבהמות לא הותר רק ירק ולא פירות וק' איך שייך ציווי לבהמה, ועו"ק למה לא בא ציווי לאדה"ר מפורש על בע"ח כמו שבא על עה"ד, וגם צ"ב הפסוק הנה נתתי לכם כו' לכם יהי' לאכלה ויהי כן, בבריאה שייך ויהי כן אבל כשניתן להם רשות שיאכלו אינו מובן מילת ויהי כן. וגם לכם יהי' לאכלה יתר, ורק מקודם ל"ה זה מאכל כלל בטבע וכמו שנמצא בריות שאוכלים עפר ואבן וברזל ואינם ראוים להתיחס בתור מזון לשאר נבראים ומעת שאמר ה' יהי' לאכלה נעשה אוכל בטבע, וז"פ ויהי כן כלו' שנעשו מזון, וי"ל דלא נאסרו בע"ח כלל לאדם רק ל"ה אז מין מאכל בטבע וכמו שקין הביא לקרבן זרע פשתן שאינו מאכל כן הביא הבל בע"ח שאינו מאכל אדם כלל, ול"ש דל"ה מותר בפיך ודפח"ח ע"ש עוד מזה, ועי' בקול שמחה שמביא ג"כ זה בקיצור (א) ולהנ"ל לק"מ דכל מה דהי' אסור לאדם רק מכח הקדש, אבל בעצם אינו איסור כלל ול"ש דל"ה מן מותר בפיך, וע"ע מ"ש בזה בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה בדיני ב"נ אות ב' וכו'. וע"פ החת"ס או"ח סי' ק"פ דבקרבן דלא כ' ולקחתם לכם ל"צ שיהי' שלו רק שלא יקרב קרבנו של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאינו שלו אינו פסיל להקרבה ע"ש א"ש הקושיא הנ"ל וע"ע בחי' הר"ן על סנהדרין. ובב"ר פרק י"ז ול"ד דלא הוזהר אדה"ר על אבמה"ח, וכ"מ בקה"ר פי"ג, ובב"ר פי"ד, ועי' בעשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ח"ג פכ"א מ"ש בזה. ובס' סנהדרי קטנה על מס' סנהדרין. ובס' תורה שלמה היו"ל בירושלים אות תת"ח אריכות בענין זה. לא) והנה טוב מאד באוה"ח הביא מד"ר זה המות ע"ש. וע"ד צחות י"ל דאף כי רשות לחיות חיים טובים ולהנות מתענוג עוה"ז, אבל לא לעבור הגבול אחרי מותרות וז"ש טוב מאד' אם ירדוף רק אחרי מותרות אז יבא עליו המות. ואי' בספרים הא דלא כ' בפרשה ב' ובכל מאדכם כמו בראשונה ובכל מאדך. דאחז"ל יש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכן כ' ובכל מאדך. וזה שייך רק ביחיד יש סוג אנשים כאלה ג"כ שאיננו נורמאלי תוה"ק כתובה לכל ולכן אם יש רק במציאות הזכירו התורה, אבל בל' רבים ובכל מאדכם זה אי אפשר להיות שרבים ילכו בדרך שגעון כזה, אבל בעוה"ר כעת יש רבים שאין להם מטרה אחרת בחייהם רק ממון ואם מאת הממשלה לא יפריעו אותם לעבוד ביום הראשון אז כבר שכחו באיזה יום עומדים:

ובשפת אמת פ' ואתחנן תרנ"ד כ' דלכאורה תמוה הא דיש אדם שממונו חביב מגופו, וי"ל דתכלית האדם שיתקן מעשיו ויחזור הפקדון לבעלי' כמ"ש על זאת יתפלל כו' לעת מצוא, וכמ"ש בחו"ה דצדיקים מתאוין לצאת מן