פרדס יוסף בראשית שכט

וצדקו יחדיו דברי רש"י ובעה"ט ויגש כו' שדיבר קשות באמרו מה פרעה גוזר ואינו מקיים כו'. וא"ת שאתה איש אשר רוח אלקים בו והוי מילתא דל"ש. ובא הבעה"ט להצדיק דברי יהודה והשיבו תירוץ מספיק שאני שוה בשוה לך והוי מילתא דשכיח ושוב גזרו בנימוסיהן. וזה שדיבר קשות. ובס' קהלות ישורון כ' ע"פ מדרש מה פרעה מלך ואתה שני לו אף אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו. ואיתא במגילה ט"ז א' ויאמר אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מה ויאמר ויאמר. אלא תחלה דבר עמה ע"י מתורגמן כיון דאמרה מבית שאול קאתינא מיד ויאמר לאסתר. והנה הם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ ביניהם. וא"ש ויגש כו' יכנסו דברי באזניך דייקא ולא ע"י מתורגמן והטעם כי כמוך כפרעה כו' אף אני שני. וא"כ קשה עליך מתחלה לא הי' לך לדבר אתי ע"י מתורגמן. וזה שפרש"י דבר אתו קשות כלומר מה שהי' קשה לו על מעשה יוסף. ואמר אל יחר אפך שאין לכעוס על המבקש טעם על מה שקשה לו. ועי' בקובץ דרושים חוברת ה' סי' כ"ג מ"ש בזה:

ובס' עין המים דף כ"ו. הביא עה"פ איוב ל"ג אם יש עליו מלאך חליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וגו' מלת לאדם מיותר. ועוד וכי אל האדם יגיד המליץ הלא למעלה ימלוץ המליץ לא למטה. וכ' ע"פ הרלב"ג וירא. שמדת ה' בעת המשפט להשגיח בקרובי הנידון ואוהביו. ואם הם אינם חייבין לסבול צער ינצל הנידן כמו בלוט כדי שלא יצטער אברהם ניצל לוט. ולא כמשפט ב"ו כשימות הנידן יצערו ע"ז קרוביו. ומשפט ה' לא כן הוא דישקוף דאם חי שיצטער במיתתו הוא זכאי וצדיק יזכה עי"ז גם הנידן. וזה אם יש מלאך מליץ א' מני אלף היינו כשהמשפחה יצערו ע"ז. ימליץ הלא קרובו של זה צדיק ולמה יצטער גם הוא פי"ז יופטר הנידן, וזה"פ להגיד לאדם ישרו היינו של אדם אחר אחד מקרוביו ע"ש. וז"ש בשבת ק"ו א' אחד מחבורה שמת ידאגו כל החבורה. דאם הי' צדיקים הי' ניצל הנידן כדי שלא יצטערו הם וזה"פ ביומא ע"ה. על הפ' דאגה בלב איש ישחנה. יסיחנו לאחרים. שיצטערו גם הם ואולי על ידם כוי שלא יצטערו ינצל גם הוא. ועל דרך זה פי' גם בס' שמן המור כאן הלא יהודה בעצמו גמר הדין הננו עבדים לאדוני ואח"כ כשאמר יוסף האיש אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום יצא בטענות ומדוע לא טען תחלה, אמנם תחלה תשב שהשליט שאמר דתי מצרים שהדין עשרה שנמצא גניבה תח"י כולם נתפשים אמר מה נאמר כו' הננו עבדים. ורק אחר ששמע מהשליט דרק מי שגנב הגביע יהי' נלכד ואתם עלו לשלום אז טען אם תקח את בנימין לעבוד תהרוג גם אביו. והי' כראותו כי אין הנער ומת, וכששמע יוסף זאת נלחץ ונדחק מאד עד שלא הי' יכול להתאפק ע"ש. ועפי"ז י"ל בשבת קי"ט ב' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו ת"ח. דמיון לעשיר שלקח בחור עני לחתן. ואח"כ וישמן ישורון ויבעט. והעיז נגד חותנו. אבל החתן הי' לו בעיר קרוב ות"ח ותמיד הגין בעדו. אבל פעם א' העיז גם נגד קרובו. וכששמע חותנו אמר עתה עת לעשות בו משפט ויכהו מכה רבה. ושאל לו חתנו מה היום מיומים, שעשיתי עולות גדולות מהיום ולא הכיתני, אמר עתה אני מכה אותך על עבירות שמקודם שלא רציתי לצער קרובך. וכן ה' מאריך אפו בשביל שלא יצטערו הת"ח בראותם שהדור יענשו. אבל באם ביזו גם הת"ח, אז החוב הראשון חוזר וניער ויענשו על עונות הקודחים, וכן י"ל בזה בחגינה די"ד א' י"ח קללות קלל ישעי' ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. והוא פלא וכי כל כך הי' שונא להם. ורק י"ל דכל י"ח קללות נצטער על כי חרה ה' כל כך עליהם. ואח"כ כשהתוודע כי מרדו בהזקנים ויבזו הת"ח והבין כי צדיק ה' בכל דרכיו, שאין הזקנים ות"ח הי' מגינים עליהם:

וכן שמעתי בדרך זה ממרן הרב הגאון הצדיק מוהר"ם אלטר שליט"א האב"ד דפה פאביאניץ בדרשה שבת תשובה תרפ"ט, על מד"ר איכה ויתר על ע"ז ג"ע ושפ"ד ולא על ביטול תורה וכן איתא בב"מ פ"ח על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. שעיקר עונש הי' על ביטול ת"ת. ותמוה וכי חמורה מג' עבירות שנהרג עליהן. ורק למשל למלך שהי' לו תשוקה גדולה לשמיעת כלי זמר. והביאו לו איש אחד ומאד הפק רצון ממנו. ורק הי' פוחז וריק ועשה שלא כשורה. אך המלך הי' מחפה עלי' תמיד, פ"א הרג לשר, והלך המלך ולחש באזני השופטים שיראו שיצא לחפשי בדינו, בעבור שלא יוכל להיות בלעדו, פ"א אירע שהכ"ז נפל ונשבר לו ידו. מיד צוה המלך לתלותו, והי' פלא בעיני כולם כי מה חטא בעבור שנשברה ידו, עוד יתלוהו ז והשיב המלך באחת כל עונותיו שמורים אצלי, ורק עד עתה לא הי' באפשרי לפרוש ממנו, וחפיתי עלי',