פרדס יוסף בראשית שכז

בהגבהת חבירו משום דאשלד"ע אבל בב"נ דישלד"ע אף בכה"ג חייב וידוע דשבטים חלקו עם יוסף דהם סברו דיצאו מכלל ב"נ אף לקולא ואכלו מפרכסת, משא"כ ליוסף לא יצאו מב"נ וא"כ אי נימא דיש להם דין ב"נ אם נמצא הגביע תח"י א' מהם, והי' בדעת כולם, כולם חייבים, ולישראל נאמר ונמכר בגנבתו. אבל בב"נ אזהרתן זו מיתתן. ושפיר הי' הדין דאשר נמצא אתו ומת ושאר השותפין יהי' לעבדים, דעכ"פ נשתנה בזה דין השותפין ממנו לענין מיתה, א"כ הדין דפסקו השבטים לנפשם הי' אם עדיין לא יצאו מב"נ, ובאמת הדין כן לדעת יוסף ולא לדעתם, א"כ שפיר פתח בחכמה פיו לומר גם עתה כדבריכם כן הוא, כלו' גם עתה חלילה להכביד כח הדין מאשר הי' דבריכם בימי הקדם דכבר יצאתם מב"נ לכן הדין דאשר ימצא הגביע בידו יהי' עבד כמ"ש ונמכר בגנבתו ואתם נקיים כדין השותפין דפטורי אהגבהת חבירו דאשלד"ע דלכם דין ישראל ע"ש:

ועי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ח. ובהשמטות מבנו הביא ב"ר וישב (ל"ח א') על פ' וירד יהודה פפ"ה. עשרה שנמצאו בגנבה אין א' נתפס ע"י כולם, ע"ש דרצה לחדש דאף דב' דהזיקו ואין א' יכול לשלם א"צ השני לשלם עבורו כמ"ש בחו"מ סי' ת"י סל"ז וחות יאיר סי' רי"ב, וחידש באם גנבו ויש לו הנאה חייב לשלם עבור חבירו ע"ש. ועשו"ת בית שלמה חו"מ סי' קל"א שהק' עליו דהוא להיפך מיש"ש והעתיקו הש"ך בסי' רכ"ז דאין חילוק בין אם יש לו הנאה, והראי' מב"ר אין ענין לנ"ד דהתם כבר נשתלם הגניבה, וגם הא איכא לאשתלומי מכולן, ולענין עונשין מיירי, ועי' ברמב"ן עה"ת עש"ה:

יג) ויעמוס. רש"י בעלי זרוע הי' ול"צ לסייע זא"ז, וכ' ביפ"ת דדייק דכ' לשון יחיד. ועי' לוית חן דהא כשפרקו כ' ויורידו איש אמתחתו בל' רבים ופריקה עוד קלה מטעינה. וי"ל דבב"ר וטבוח טבח והכן אין הכן אלא שבת, וכ' יפ"ת הא דהלכו מהר בשבת אל הדרך משום פק"נ רעב בביתם, והנה זה שרדף והשיג אותם הי' על אם הדרך, ועי' מג"א סי' שמ"ה סק"ה דדרך שעוברים מעיר לעיר ר"ה, ובירושלמי חגיגה והובא בע"י בשעת השמד הי' מטעינין ישראל בשבת והי' טוענין ב' חד משא שיהי' שנים שעשאו ופטורין, וא"כ פק"נ שלא יטולטל ד' אמות בר"ה עזרו איש לאחי' והורידו שנים, אבל אח"כ כשבאו לסכנה ולקחו עצמם למלחמה כמ"ש רש"י בפי"ג מטרפולן הי' ולא חשוב בעיניהם רק כעיר קטנה. וכדי להראות גבורתם טען כל אחד לעצמו:

טז) מה נאמר, ערש"י וב"ר פצ"ב. מה נאמר בכסף ראשון מה נדבר בכסף שני ומה נצטדק בגביע, וק' דבכסף ראשון לא עשו חטא אדרבה הראו יושר לבבם שהחזירו. וראיתי בקובץ דרושים חוב' ד' סי' ל"ג דאנו רואים לפעמים ברמאי שנפשו חשקה בחפץ יקר שראה אצל אחד והחליט בדעתו לגנבו מה עושה. יראה עצמו כאיש אמונים לרמות את אנשי הבית שלא ישגיחו בו, ולעת מצוא. כשהוא שם לחודי' יגניב בכוונה דבר קטן ובתמימות צבוע בא ואומר שמצא דבר, ואומר הכר נא אם שלך הוא וקח אותו לך ובעה"ב מכיר תודה לו, ועתה בטוח הוא בישרותו וישאיר אותו לבדו בבית. ואז יגנוב כל אשר בבית ויברח. והנה יש במעשי אחי יוסף שג"כ יש לחשוד שמה שהחזירו הכסף לא היה מפאת ישרם רק בערמה לגנוב לעת מצוא את הגביע אשר ערכו רב מאד, וז"ש גם עתה כדבריכם כן הוא אין הכוונה לקיים את המשפט אשר חרצו, רק כוונתו לסתור בק"ו שהביאו לאמת דבריהם ממה שהחזירו הכסף, ואמר גם עתה כן הוא שגנבתם הגביע כי מה שהחזרתם הכסף אין ראי'. וא"ש דעתה אחר מעשה הגביע נתעורר החשד גם על החזרת הכסף שבערמה היה ושפיר התאונן יהודה ואמר מה נאמר בכסף ראשון' כי כעת אין בפיהם מלה גם על החזרת כסף ראשון ובשבת ק"ה א' דרשו ר"ת נכונים אנחנו. צדיקים אנחנו טהורים אנחנו. דכים אנחנו קדושים אנחנו. ועי' במהרש"א דלפשט רש"י דאין לנו להצטדק, סותר הענין שאח"כ ויגש יהודה שפרש"י שבעלילה הוא בא. וע"כ דרשו שגם כאן רמזו לו שתואנה מבקש כי נכונים אנחנו כו' ואולי זה נגד עונות שהזכיר להם יוסף עש"ה. ובחתם סופר על שבת כ' י"ל טל שטען עליהם ה' דברים א' גניבת גביע. ב' מכירת אחיהם. ג' מעשה תמר. ד' מעשה ראובן, ה' מעשה שכם כמ"ש במדרש ע"כ נגד גביע קבלו עליהם הדין ואמרו הננו נכונים להיות עבדים. כמו היו נכונים ליום השלישי וכדומה, ונגד מכירה אמרו צדיקים אנחנו ולא מכרנו שלא כדין, ועד מעשה שכם אמרו טהורים אנחנו ולא יתכן לטמא אחותנו מערל וטמא ועד מעשה ראובן אמרו דכים אנחנו שכבר שב