פרדס יוסף בראשית שכב

בני ראובן כבני יעקב, כמ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון. כבר פסק יעקב שלא יהי' אלו בני' אלא בני אביהם וראובן אינו בכור לנחלת א"י ומשו"ה קרא בכור שוטה כמו הדס שוטה שאיננו בכור גמור, וא"כ בני' הם ולא בני בניחותא ואין כאן ערבות:

ובשו"ת בנין ציון סי' קע"ד כ' דפירושו דחוק, דג"כ יקשה וכי יש לו רשות להפקיר נחלת בני' בא"י דמוחזקת מאברהם יצחק. ועוד דהרי ד' בני' הי' לו וערד"ק ורמב"ן, וכ' דהפשט דשנים מבני תמות ואם יטול חלקם בא"י ימותו ד' בני', ועי' ראב"ע ורמב"ן, והעיר בג' וכי יעקב הורג נפשות, ולמה אמר מספר שנים מבני. וגם שלא שמע יעקב לראובן וליהודה שמע, והי' ק' דאפי' כוון ראובן לעונש שמים ע"י יעקב למה תלה בבני' ולא בו כמו יהודה וחטאתי לאבי, וגם הול"ל שנים מבני ולא שני בני כאלו מדבר משני בנים מסוימים. והגם שארז"ל דיעקב אמר על ראובן בכור שוטה כו' אמנם זה בעצמו צ"ע היכן נרמז שיעקב אמר כן אדרבה השיב לראובן דברי טעם כי אחי' מת וקרהו אסון. גם הק' מ"ש תנה אותו על ידי מיותר שכבר אמר אם לא אשיבנו כו'. ונלע"ד שויכוח הי' ע"פ ד"ת דבנדרים ד"ח אשכם ואשנה ה"ז נדר גדול, וביו"ד סי' רי"ג, הרי שדיבור לעשות מצוה מקרי נדר וגם צריך שיוציא בשפתי' עס"י ר"י. ובקידושין ל"ב אב שמחל ע"כ מחול עיו"ד סר"מ ובדכ"ז נדרי אונסין וכו' ובזה ישי חילוק בין קבלה בל' נדר או בל' נידוי, דבנידוי אי' במכות די"א שאפי' ע"ת צריך הפרה מיהודה, וכ' תוס' דל"ה בידו לקיים שמא יעכבו יוסף. הרי דאפי' הי' נאנס ח"מ חל הנידוי משא"כ בל' נדר, ובשבת ל"ב ב', בעון נדרים בנים הקטנים מתים. ועפר"ד דרוש ג' דזה נהג גם באבות קודם מ"ת, והנה מד' בני ראובן יתכן שחנוך ופלוא כבר הי' גדולים, וחצרון וכרמי עדיין קטנים, וז"ש ע"י שאני נודר לך ממשכן בידיך שני בני הקטנים ואין דבר מצוה גדול חזה שנודר לקיים מצות אבי', ואם לא מקיים משפטו חרוץ שבני' הקטנים מתים. מבלי איצטריך יעקב לעשות מאומה. ומפני שידע ראובן שאולי יאמר יעקב לא אחפוץ בניך לכן תלה הדבר ברצונו שני בני תמות שלא בך תלוי אם לא תחפוץ למחול על כבודך, ואם תמחול ממילא בטל הנדר ולא ימותו ואמר סתם בני שממילא ידע יעקב דכוונתו הקטנים שתלה חייהם בנדרים, וממ"ש אם לא אביאנו אף שממילא נשמע כוונתו מ"מ בזה לא פרט נדרו בשפתיו לכן אמר תנה אותו על ידי ואשיבנו אליך שיהי' נדר ממש שפרט בשפתי', ולא נעלם מראובן שכל דברי' לא מועילים אם יקראנו אסון שבזה הוי נדרי אונסין שממילא בטל, אבל הבין מיעקב שחשדו שמא במזיד לא ישיבנו כמ"ש אותי שכלתם מלמד שחשדו יעקב. וא"כ ממילא ואת בנימין תקחו ג"כ פי' שיקחהו במזיד ולזה מועיל הנדר, אמנם יעקב אף שחשב בלבו כן שנתן רמז, מ"מ שמר מלהוציא בשפתי' חשד על כשרים מספק ולכן אמר בלבו בכור שוטה מה מועיל נדרו, ואיך אחפוץ במותם אפי' יעבור במזיד, אבל לו אמר דברי טעם שיירא שאחי' מת וריע מזלי' פן יקרהו אסון, ומה מועיל נדרך, הלא נדר אונס ממילא בטל. והבין כוונת יעקב שלא האמין לנדר ראובן של"מ באונס, ע"כ ביקש מיעקב שיתנו בידו ע"י שמקבל עליו בנידוי שאז חל אפי' באונס, ובטל יראת יעקב פן יקראנו אסון שע"כ צריך ליתן נפשו עלי' לשמרו מכל אונס לבל יהי' בנידוי, ולכן שמע יעקב ליהודה מה שלא שמע לראובן עכ"ד, ועמ"ש לקמן (מ"ג ט'):

מג ב) שבו. בס' אהל מועד ח"א ד"ו הביא שבו שברו לנו מעט אוכל רמז לנרות חנוכה, כי "לנו" בגימ' פ"ו ואם שוברים "לנו" המחצה הוא מ"ג, וז"ש שברו לנו ויהי' מ"ג. ומעט היינו אות הקטן מתיבת אוכל הוא א' וביחד הם מ"ד, והוא כמספר ל"ו נרות עם ח' שמשים:

ט) וחטאתי לך כל הימים. רש"י לעוה"ב, וערש"י ברכה (ל"ג ז') שהביא גמ' ב"ק צ"ב ומכות י"א מ' שנה שהי' ישראל במדבר עצמותי' של יהודה מגולגלין בארון כו', ובמכות אי' נידוי על תנאי צריך הפרה אף שנתקיים התנאי ויליף מיהודה ובתשובות הרשב"א ח"ג סי' שכ"ז על מי שנדה עצמו בב' עולמים אם לא יעשה כך ולא עשה מועיל התרה וענין יהודה דעצמותי' מגולגלין מפני שהי' סבר בנידוי ע"ת אם נתקיים התנאי א"צ הפרה וע"כ לא שאל על נידוי', אבל אם שאל הי' מועיל התרה אף על עוה"ב פ"ש. והמרדכי פ' האומנין סי' שנ"ד כ' דנידוי על עה"ב אין לו התרה דאכתי לא חל הנדר ולא נ"ל שמיד שחל הנידוי חל מעתה ולעולמי עולמים. ורק טעמא דנידוי בבריות תלוי היתירו בבריות ונידוי ע"ד מקום תלוי היתירו