פרדס יוסף בראשית שכא

נפלו לרגליו. כי בזמן שקול קול יעקב מצפצפת אין ידים ידי עשו שולטות, אולם אם יצאו מקרב ישראל, להציק את ישראל, כמ"ש מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, אז רע ומר גורל ישראל, ולכן אם תראה את ישראל בצער אין זה מן שונא שבחוץ רק מבפנים. אבל אי יהי' שלום בפנים אין פחד כי מקולו של שמעון יפלו כולם. וי"ל ג"כ הרעיון בפשט הפסוק (דברים כ"ג ח') אל תתעב אדומי כי אחיך הוא, כל מה שאדומי יכה אותך. הוא מאשמת אחיך, וה' ירחם על שארית ישראל:

כה) ויעש להם כן. ראיתי בשם הה"ק הר"מ מטשערנאביל ז"ל עה"פ (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וגו' כי מלת חות אם תשום בו אות ע' אחר המ' יהי' מעות, והצדיק יש לו כח להפוך את מות ולגרום שפע ופרנסה, וזה"פ הנה עין ה' אל יראיו, שה' נתן ליראים אות ע' במתנה. ועי"ז גורמים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב' ופח"ח. ויוסף נתן ג"כ לחם לאכול שלא ימותו ברעב. וגם השיב להם מעותיהם. ועשה ממות מעות. וחלת כן בגימ' ע' וז"ש ויעש להם כן. ועי' בס' נר למאה דרוש ח':

כח) ויאמר בתרגום יונתן מה דא עביד ה' ולא בחובין דלנא ותמוה. וכ' בס' אמרי בינה דכ' בפ"ט ויזכור יוסף את אשר חלם להם ויאמר מרגלים אתם. ולכאו"ק מה אשר חלם להם. וערש"י, ועו"ק לפי שהזכיר החלום אמר מרגלים, וי"ל דאי' במד' דפ"י החלום מאלמים אלומים היינו שעתידים לעשות עגלים אלומים לע"ז ע"י ירבעם, והי' רוצים לדונו ע"ש סופו שעתיד ירבעם לצאת ממנו, ואי' בר"ה ט"ז ב' בדיני שמים אין דנים ע"ש סופו, וז"פ ויזכור יוסף את אשר חלם להם היינו שרצו לדונו ע"ש סופו, ויאמר מרגלים אתם שהי' רוצה לדונם ג"כ ע"ש סופן שעתידין מרגלים לצאת מהם, ואי' ברש"י בפכ"ז ויפתח האחד את שקו הוא לוי וידוע דשבטו של לוי לא חטא בחטא מרגלים. וז"ש ולא בחובין דלנא דהוא שבט לוי:

שם ויחרדו איש אל אחיו, וקשה אמאי לא חרדו כ"א לעצמו ועי' במפו' וי"ל דכל א' לעצמו לא הי' לו צער דחייב אדם לברך על הרעה כמו על הטיבה, בברכות נ"ד א' וערמב"ן שכ' דאין רעה שלא יצמח מזה טובה דלאחריתו הוא טוב. אמנם כ"ז על צערו. אבל על צער אחרים מחויב לצער א"ע, ועי' במשפט צדק על תהלים שהביא על פסוק שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי, אם ה' נותן לאדם גדולה הוא שמח וגם אחרים משמח ונותן להם לאכול ולשתות, וזה שוש לעצמו, ואשיש גם אחרים בה' שהוא מדת רחמים. אבל תגל נפשי באלקי שהוא מדת הדין אלקים. אף שמחויב לשמוח הוא רק לעצמו אבל לאחרים אינו משמח, וז"ש ויחרדו איש אל אחיו שכל אחד הי' לו צער על אחי' אבל על עצמו לא חרד דמברך על הרעה כמו על הטובה, ועי' יערות דבש ח"א דרוש ד':

לד) ואת הארץ תסחרו. רש"י תסובבו, וערמב"ן שנו לו מפני השלום וכו' דהי' ק"ל דלא מצינו שאמר להם כן ועי' בלקוטי בשמים ע"פ המד' ורש"י דא"ל יוסף על שנכנסו בעשרה שערי העיר והשיבו לבקש אחיהם נתפזרו. וא"כ כשאמר להם יוסף שיביאו אחיהם הקטן, מובן שאז נתן להם רשות לסבב העיר ולבקש אחיהם הנאבד, אבל ליעקב ל"ה יכולים להגיד זה יען שאמר טרף טורף יוסף, לכן הגידו לו שא"ל ואת הארץ תסחרו ומשמע לתרי אפי ומשמע ג"כ שנתן להם רשות לעסוק בפרקמטיא בארצו:

לו) עלי היו כולנה עי' ראב"ע וספורנו. והובא בשם הגר"א מווילנא ז"ל דבפ' תולדות (כ"ז י"ג) כ' עלי קללתך בני, וק' דהו"ל לומר לא יקללך. ורק רבקה הודיעה ליעקב שלא יבא עליו צרות רק ג' הרמוזים במלת "עלי" פשו לבן יוסף, וז"ש יעקב אם תקחו בנימין הלא "עלי הי' כולנה' ר"ל אחי אמרה לי שרק ג' צרות יבא עלי ולא יותר, ורק אח"כ שהשיבו שמעון ובנימין ולא הצטער רק זמן מועט, אז הוכיח שאמת הי' בפי אמו:

לז) את שני בני תמות. ערש"י רמב"ן ראב"ע ואוה"ח. והק' הכי יעקב הורג נפשות ובשו"ת חתם סופר או"ח סוס"י ר"ח כ' למ"ש בפי"נ יב"נ וכלב חי' מהאנשים שנטלו חלק בארץ, וזה יכונה חיה. נמצא מי שמפסיד חלק בא"י נקרא מיתה, וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקים כמו שהי' אח"כ אפרים ומנשה, ואומר את שני בני תמות תטול מהם חלקם בא"י. ויש להוסיף דיעקב השיב בכור שוטה זה בניו הם ולא בני. שמכוון בל' תימה וכי לא בני הם, ואני אומר בניחותא דיעקב החליט ליתן הבכורה ליוסף וא"כ בלא"ה אין