פרדס יוסף בראשית שכ

ונוטריקון של מרגלים מזרע ר"חל גנבתם ל"אורחת י'שמעאלים מ"כרתם ורמז במלת מרגלים את כל אשר עשו. ובתפארת יהונתן, כ' דעיקר החיות הוא חיות הנצחיים. ורשעים בחייהם קרוים מתים. ואמר כמו שיש לפרעה חיות כי זה שקר שאין לו חיים נצחיים כן מרגלים אתם. ובשם הג"ר יצחק מוולאזין כ' כי חי בפתח כינוי לכל בעלי חיים. וחי בצירי כינוי רק לד' לבדו כמ"ש מלך אל חי העולמים. וידוע כי פרעה עשה עצמו אלוה ומפני זה כשנשבע לשקר הי' נשבע בחי פרעה פי' כמו שפרטה הוא אלוה כן הדבר הזה. ועי' בס' גרש כרמל. וע"ע בפ' במדבר (י"ד כ"א) ואולם חי אני וברש"י שם. ופי' ג"כ כרמב"ם פ"ב ה"י מיסודי התורה. באדם כ' חי בצירי שהוא לשון סמיכות אבל בה' כ' חי בפתח להורות שהוא וחיי' אחת ע"ש. והנה פרעה עשה עצמו לאלוה והי' צ"ל חי בפתח אבל יוסף אמר בצירי לפי שאדם הוא ועי' בזה בבעל עקדה כאן. ומ"ש בדבריו בתוספות יו"ט פ"ז מ"ד דתמיד פ"ש היטב. וע"ע ביפ"ת ובדברי שאול ח"ת. ובתנא דב"א רבא פרק כ"ו איתא לא תשא קיימו יוסף, שנא' חי פרעה והדברים ק"ו ומה כשהי' נשבע במלך ב"ו קיים את שבועתו אם נשבע בממ"ה עאכו"כ ע"ש:

יט) יאסר בבית משמרכם. וק' הלא לא בית משמר שלהם הי' וערש"י ובקובץ אהל מועד שנה ב' סי' קצ"א הביא עפמ"ש הרר"י מווארקי ז"ל לפרש דברי ר"ז במגילה כ"ח ולא ששתי בתקלת חבירי, היתכן שיהי' שמח ומה רבותא ורק הכוונה שכל שמחה שלו בביתו נתבטל בשעה שאירע תקלה לחבירו. כ"כ הרגיש והשתתף בצערו של חבירו עד של"ה יכול לשוש מעניני עצמו ופח"ח. וי"ל שיוסף אמר שאע"פ שתעלו לשלום כו'. בכ"ז דמיונכם יצייר לכם כאלו גם אתם יושבים בבית אסורים בהשתתפות עם אחיכם. וזה"פ בבית משמרכם. ועוד ראיתי דלכאו' למה רצה יוסף לתפוס אחד מאחיו במצרים. ואי משום דרצה להכריחם שיבואו פעם שנית עם בנימין הלא בע"כ צריכים לבא כשיכלה התבואה מביתם.. ורק דיוסף חשש שמא יביאו אחד מן השוק ויאמרו שזה בנימין. והוא לא יוכל להכחישם שאינו בנימין, ולכן בכוונה הניח לשמעון להשאיר אצלו וכשיביאו א' משוק תיכף יוליכנו למשמר ולשאול משמעון אם הוא מכירו או לא ושמעון בודאי יאמר האמת שאינו מכירו שהרי לא ידע שאחיו הביאו תחת בנימין. ובשביל זה לא יהי' יכולים אחיו להטעותו. ועמ"ש בפ' ויגש (מ"ה י"ב):

כא) אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו וגו' ערמב"ן דלא התוודו על גוף המכירה רק שלא שמעו בצרת נפשו. עשו"ת כתב סופר או"ח סי' קל"ז. דגדול המחטיא יותר מהרגו, ומה"ט אז"ל שבוי כולהו איתניי' בי' שמשוקע בין האומות. ותחלה רצו להרגו, ואח"כ השליכוהו לבור. ולבסוף מכרוהו. ואחרון קשה מכולם. והתחנן יוסף כי ירא לנפשו שמא יחטא. והם לא האמינו בחשבם כי צר לו על גופו. ויערים שצר לו על נפשו. וז"ש אשמים אנחנו בהתחננו. ע"כ בא עלינו ג"כ שאחד מאחים ישאר אצל מצריים. ועז"א ראובן אל תחטאו בילד. ערמב"ן שהקשה דאין זכר שאמר ראובן אל תחטאו בילד, רק דראובן לא הסכים על עצתם למכור רק אמר להשליך איתו הבורה מוטב שימות ולא יחטא וז"ש אל תחטאו בילד. ובס' עשרה למאה דרוש ט' כ' עפמ"ש (בש"ב י"ב) בדוד כשסיפר לו נתן המעשה בעשיר ורש שלקח הכבשה מרש. ויאמר דוד חי ה' כי בן מות הוא וקשה הא גנב אינו במיתה. ורק דלישראל יש ג' מדות ביישנים רחמנים גומלנים. ואכזר כזה ודאי אינו מזרע ישראל. וב"נ נהרג על הגזל. ועמ"ש לעיל בפ' וישב (ל"ח כ"ד). והנה השבטים חשבו שמה שעשו ליוסף הי' ע"פ דין ולא התחרטו על גוף המכירה. והחרטה הי' רק על מדות אכזריות שלהם שלא הביטו בעת שהתחנן לפניהם. אמנם ראובן אמר שגם גוף המכירה חטא. וראי' שטרם בא אליהם ויתנכלו אותו להמיתו ויאמר ראובן אל תשפכו דם ואז עדיין לא התחנן לפניהם. וז"ש אבל אשמים אנחנו ר"ל לא על גוף המעשה רק יען אשר ראינו צרת נפשו ול"ה לנו רחמנות. ויאמר ראובן לא כן דעתי כי הלא אחרתי לכם אל תחטאו בילד "ולא שמעתם" ר"ל עדיין לא שמעתם אותו שיתחנן לפניכם. "וגם דמו הנה נדרש ולא רק מדת רחמנות רק על דמו הנה נדרש שלא הי' כדין מיתתו:

כד) ויאסר אותו. ערש"י ובמדרש יוסף שלח לפרעה ושלח לו ע' גבורים. ורצו ליתן חבלים על שמעון וצוח שמקולו נפלו על פניהם. וקם מנשה והכהו על כתפו. והכניסו לבית האסורים אחר שמעון מכה זו אינו רק משלנו. הנה ישראל שה אחד בין ע' אומות. וחפצים ליתן חבלים לכלות את ישראל ח"ו. אך שמפון הכללי עם ישראל צוח לאלקים בתפלה ואויביו