פרדס יוסף בראשית שו

בג' מקומות הופיע רוה"ק בביהמ"ד וא' ביהודה דאמר ממני מנא ידע דילמא מאחר, ואי משום חזקת צדיקת אתינן עלי' ק' הא קיי"ל ארוסה שעיברה ולד כשר ול"ח שמא זינתה עם אחר, וכיון דפשיטא לי' ליהודה שהוא אזל לגבה מה"ת ליחש לאחר כיון שהוא מודה ודאי ל"ח, גם ל"ה דיימי מעלמא. ואפי' לשי' הרמב"ם התם ל"ח, ואפשר לפי' הב' ברמב"ן דדנוה לשריפה רק מכבוד המלכות ובזה אפשר דל"מ חזקת צדיקת וע"כ הק' גמ' שפיר דילמא זינתה ג"כ עם אחר והוצרך לומר דמ"ש ממני הי' ע"י ב"ק, וא"כ ק' איך אמר יהודה צדקה מדעתי' דנפשי' ולא חש לשאלה או מכירה לשי' החוששים, א"ו מוכח מסתמא דגמ' דהתם ל"ח לשאלה, ולפי תי' הגמ' דחישי' לשאלה הי' מוכרח לומר כפי' הא' ברמב"ן וי"ל משום צירוף חזקות צדקות ל"ח לשאלה, אך לסוגי' דסוטה וגם רבא דמק' התם דילמא מנה ירחי ולא מקשי משום חזקת צדיקת מוכח דס"ל כפי' הב' של רמב"ן וא"כ יש סיוע גדולה מזה דל"ח לשאלה, וע"ע בס' נטריקן להפמ"ג קו ה' מ"ש בכל הפרשה:

וראיתי לפרש בזה עפמ"ש ביבמות דל"ט דח"א יש יבום מקטן. ויליף מיבמה יבא עלי' אפי' קטן וח"א אין יבום בקטן והפסוק בא ללמד אפי' בא עלי' שלא מדעתה, והמפו' כ' דתמר נתכוונה לש"ש שיהודה יבא עלי' בתורת יבום, אבל אי ל"מ שלא מדעת ויהודה לא ידע לא הועילה תמר כלום אדרבה הכשילה אותו באיסור, וצ"ל דסברה תמר דלא בעי מדעת וז"ש "צדקה" דהדין עמה דיש יבום גם שלא מדעת "ממני" למדה זאת כי על כן לא נתתי לשלה יען כי קטן הי'. וגליתי דעתי שאין יבום לקטן, וע"כ הפסוק יבמה יבא עלי' אתי שמהני שלא לדעת:

שם ולא יסף רש"י לא הוסיף וי"א לא פסק וערמב"ן וסוטה ד"י, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה. ופרש"י שידע בה שהיא צדיקת. ולש"ש נתכוונה. והמהרש"א כ' שהוא בל' והאדם ידע כו' לא ידענא מי הכריחו לרש"י לפ' כיון שידע בה שהיא צדיקת. ועי' בכור שור להתבו"ש בסוטה. שהק' דלמה דפי' והאדם ידע מה נתינת טעם הוא זה. כיון שידעה שבא עלי' פעם א' שוב לא פסק ודומה למי שאכל שום כו' ומ"ש מהרש"א ול"ה גנאי בעיני' לבוא עלי' עוד לא תיקן כלום, דמ"ט ל"ה גנאי לעשות במזיד לעולם. מה שעשה פ"א בשוגג. אמנם מה שפרש"י דחוק דפי' דידעה דהכירה ושוב לא פסק מבואה, וא"כ עיקר ענין הביאה לא נזכר בקרא ולא בגמ' דהאי ולדעתה לפרש"י צ"ל דקאי על ההכרה כמ"ש מהרש"א ונלע"ד שרמזו למ"ש רמב"ן וב"ר שיהודה קיים מצות יבום. והיינו דקודם מ"ת הי' מצוה גם בקרובים ויבום דוחה איסור כלתו, ואי' ביבמות ל"ט ס"ד מצוה דרמי' עלי' רחמנא עבדה השתא תיקום עלה באיסור א"א, פי' דלא התירה תורה אשת אח כי אם ביבמה וכיון שקיים המצוה הדרה לאיסורא קמא קמ"ל קרא ולקחתה לך לאשה כיון שלקחה פי' שבא עלי' בהיתר פ"א שוב ה"ה כאשתו לכל דבר וא"כ קאמר הכא בגמ' ממש כלישנא גמ' יבמות כיון שידעה פי' שבא על כלתו בהיתר ובמצות יבום נעשית כאשתו, ושוב ל"ה צריך לחשוש מעתה לאיסור כלתו דקנאה בביאה ראשונה כדקיי"ל דיבמה נקנית בין בשוגג כו' וה"ה כאשתו עכ"ל. ועי' בס' זרע ברוך פ' תפלת השחר. ובס' אוצר הכבוד לר' טודרוס תלמיד הרשב"א בריש יבמות ובסוטה ד"י מזה:

כט) פרץ ערש"י. ובס' נפלאות מתהשי"ת פל"ז אריכות גדול מכל הפרשה:

לט א) ויקנהו פוטיפר. עי' סוטה י"ג ב' קנה לעצמו ועי' מהרש"א ובדל"ו ע"א מכל ענין הפרשה:

ב) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. ויהי בבית אדוניו המצרי. עי' בינה לעתים דרוש ס"ז דיש נסיון העוני ונסיון העושר כמ"ש שלמה רש ועושר אל תתן לי, וילמדנו דיוסף עמד בנסיון בין בזמן שהי' מצליח ובין שהי' בבית אדוניו לעבד, וכ"כ בס' הברית להג"ר צבי קאלישער ז"ל:

ג) וירא אדוני' כי ה' אתו. וכל אשר עושה ה' מצליח בידו וימצא יוסף חן וגו'. רש"י שם שמים שגור בפיו. וצ"ב מה בעי רש"י בזה. וכ' בס' שארית יעקב דק' לרש"י מ"ש כי ה' אתו, וה' מצליח בידו בודאי אם ה' אתו בודאי מצליח מהכ"ת שלא יצליח לזה מתרץ דאי' בגמ' שבועות כ"מ שהזכרת ה' מצויה עניות מצוי'. א"כ מהנכון הי' שלא יצליח אם ש"ש שגור בפיו. ואעפ"כ ה' מצליח בידו, וזה חידוש גדול. ובבינה לעתים דרוש ס"ז כ' כי האדם יחוש לבלתי ימסור ממונו ביד אחרים מג' סיבות א) שאינו בוטח בו והוא אצלו אינו נאמן, ב) שהוא אינו מוצלח והוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר ג) כי לא מצא חן בעיניו וקץ בו אע"פ שלא יהי'