פרדס יוסף בראשית שד

אבל כאן בד"נ בעי יכול להזימה. וזה אינו בהזמה. ורק י"ל דהא דבממון ל"ב ילה"ז תלי' אי עדים זוממין קנסא או ממונא כמ"ש הנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ב. וא"כ י"ל דבגמ' אזלי' למ"ד ע"ז ממונא וממילא בממון בעי יכול להזימה. ושפיר פריך משני חזקה, אך לפ"מ שפסקינן ע"ז קנסא שפיר הביא הירושלמי הטעם דא"א בהזמה דנהרג ע"פ אחי' וא"ש וכיון דהטעם דהוי עשאאי"ל, ותוס' סנהדרין פ"א א' ד"ה ונגמר כ' דאי יכול להזימה אפי' באופן רחוק מקרי יכול להזימה. ועי' בס' דברי חיים סוף ה' עדות שגם רש"י ס"ל סברות תוס' ע"ש. וא"כ שפיר צריך להא דאין ע"ז עד שיוזמו כולן, דאי הוזם א' נידן בהזמה שפיר מועיל עדות הב' אחין, ול"ש דאינו בהזמה דנהרג ע"פ אחי'. ז"א דאפשר בהזמה אי יבא עוד א' מן השוק, וכאן אי יוזמו בלא אחי' השני ג"כ נהרגין. ול"ש דהוי ע"פ אחי' דאף דאחי' לא יעיד איכא ב' עדים כנ"ל והוי יכול להזימה, ורק אי בעי שיזומו שניהן א"כ אף אם יבא עוד א' לא יהרוגו, רק אי יוזם אחי' השני דהוי נהרג ע"פ אחי' ודו"ק:

כה) והיא שלחה. רש"י נוח לאדם כו' עי' בקובץ אהל מועד ח"ב דף כ'. אי' בברכות מ"ג ב'. נוח לאדם שיפיל א"ע לכבשן וכו' וק' מה "את עצמו' הול"ל נוח לאדם שיפול לכבשן כו', ב', קשה מדוע שלחה אלי' כלל לאיש אשר וגו' הי' לה לשתוק ומדאמרה לאיש כו' מוכח דהיתה רוצית להציל עצמה. וי"ל דרמב"ן הק' הא הי' פנוי' וליכא מיתה ותי' דמגיע לה מיתה רק ע"פ דינא דמלכותא דיהודה מלך והיא גרמה קלון בבית המלך ע"ש, ומשנה מפורשת בערכין ד"ז א' אשה שיצאה להרוג אין ממתינין לה עד שתלד מגזה"כ מות ימותו גם שניהם לרבות הולד ע"ש בפהמ"ש לרמב"ם, רק כ"ז אם נהרגת ע"פ ד"ת אז גם הולד נהרג מגזה"כ. אבל לתמר הי' רק מדינא דמלכותא ועכ"פ מצילין הולד דמה חטא הולד, וזה הוא אם מעוברת מישראל מצילין הולד, אבל אם מעוברת מעכו"ם אף דהולד כשר היינו שאינו ממזר (ועי' בהגהות חכמת שלמה אה"ע סי' ד') אבל הוא עכו"ם ואין מפקחין עליו את הגל. ומשנה שלימה פ"ק דכתובות אם מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא נאמנת, וא"ש הכל דבאמת אם הי' מגיע רק לעצמה הי' שותקת כדי שלא לבייש אך רצתה להציל הולד לכן שלחה לחמי' "שלאיש אשר אלה לו אנכי הרה" ובזה תציל את הולד עכ"פ ולהמתין לה פד שתלד כיון שהיא מעוברת מישראל, ונהי שתשרף עכ"פ הולד ינצל כיון שאינה נהרגת מד"ת רק מדינא דמלכותא, וזה שדייקו בלשונם נוח כו' שיפיל "א"ע" היינו את עצמו נוח. אבל היא רצתה להציל הולד ע"ש:

ובאמת ראיתי בחלקת יואב בקונ' קבא דקושייתא קושי' י"ט שהק' כן על הר"ן חולין נ"ח שכ' שלכך אמרי' בערכין דהורגין גם הולד משום דלא חיישינן להריגת עובר, וק' איך אמר יהודה הוציאוה ותשרף כיון שהי' מעוברת ובב"נ נהרג על העוברין איך נוכל להרוג מעוברת ונשאר בצע"ג. וי"ל לפמ"ש המהרש"א סנהד' נ"ז ב' הא דבפ' שמות דפרעה צוה למילדות העבריות דוקא. דב"נ מצוה על שפ"ד ומילדות מצריות מצווין גם על עוברין אבל עבריות מותר להן להרוג עוברין במעי אמם ע"ש. הרי דקודם מ"ת הי' מותר להרוג עוברין. ושפיר אמר יהודה לשרוף לתמר אף עם העיבור. וע"ע בסוטה כ"ו ובתוס' וברמב"ם פ"ב ה"ז מסוטה ובמשל"מ שם, ובמזרחי משפטים (כ"א כ"ב) דהורג עובר פטור אף דרוב לאו נפלים דבעובר במעי אמו לא אזלינן בתר רוב, ומאד פלא על הנוב"י מ"ת חו"מ סי' נ"ט דחידש זה מעצמו וכ' דלא מצא זה, ולא הביא שקודמו המזרחי. וע"ע בשואל ומשיב קמא ח"א סי' קצ"ה, ובתנינא ח"ג סי' קי"א, וחמישאה סי' יו"ד, ובס' חקר הלכה ה' אבלות אות י"ג, ובס' בכורי שלמה בהשמטות ליו"ד סי' יו"ד אות ל"א, ובכלי חמדה משפטים, ובאוה"ח כאן כ' כי מסורת הי' בידם לגזור גזרות ולהרוג עובר על הגזירה פ"ש, וא"ש קו' החלק"י דלא הי' זה מדינא רק כך הי' הגזירה בידם:

ומענין מלבין פני חבירו ברבים. עי' פני יהושע ב"מ דנ"ט דמוכח מזה דאין לו חלק לעוה"ב דהא מאבד עצמו לדעת הוא עון גדול דאין לו חלעה"ב ואפ"ה התירו כדי שלא ילבין ע"ש, ועמ"ש בזה בפ' נח (ט' ב') ונדפס ג"כ בקול תורה היו"ל בפה פאביאניץ שנה ב' סי' ז'. וברמב"ם פ"ו ה"ג מדעות כ' דהמתכבד בקלון חבירו אין לו חלעה"ב, וכ"כ בפ"ג הי"ג מתשובה וכ' שם הכ"מ לא ידעתי מקום שבו נאמר כן, והגר"י פיק בגליון פי' משניות לר"מ פ' חלק הביא דכ"כ בירושלמי חגיגה פ' אין דורשין. ועי' מג"א סי' קנ"ו ובגליון. ובב"ר א' על פסוק תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק