פרדס יוסף בראשית שב

באיש כו', ובס' משנת חכמים כ' דחייב מלקות מדאורייתא אף דא"ב מעשה וילפי' ממש"ר ועדים זוממים. ועי' בברוך טעם בסוגי' דפלגינן דיבורא מ"ש בזה. ובס' המצות ל"ת רפ"ח כ' דהלאו רק על הב"ד, והעד אינו בכלל זה וכ"כ בפ"ה מעדות, ועמ"ש המשל"מ. בדרך מצותך על ס' המצות, ובס' חידושי מהרד"ם מש"ב הגאבד"ק ווארשא ז"ל ובס' חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ע"ב הביא רמב"ם פ"ג ממלכים דמלך יש לו רשות להרוג אפי' בע"א וע"ש ברדב"ז, ובירו' פ' נגמר הדין ה"ג וביפה מראה שם. והנה יש הנהגה טבעיית והוא הנהגת ב"נ ונהרג בע"א ודיין א', והנהגת התורה וצריך כ"ג ועדים והתראה והנהגת התורה הוא למעלה מטבע, וענין מלך הוא הנהגה טבעיית כמ"ש ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים, ועמ"ש בזה בדרשות הר"ן דרוש י"א. ולכן מלך דן בדיני ב"נ דדנין אפי' בע"א, וממילא דוקא, בז' מצות, משא"כ במצות שישראל מחויב ל"ש דין מלך, וא"ש מ"ש הר"מ בפ"ג ה"ח ממלכים דמלך א"ל רשות להרוג רק בסייף כיון דדינו מצד דין ב"נ וב"נ רק בסייף. וא"ש בשמואל ב' י"ג בתשובת ד"ה שאמר כי הגנב בן מות הוא אם גנב הכבש האחרון מהעני. ותמוה דבגניבה אינו מחויב מיתה, ולהנ"ל א"ש יען שעשה מעשה מכוער כזה רצה להענישו מצד מלך והוי בן מות בדיני ב"נ ע"ש ועי' בתרגום שני אסתר בקרא דאיש יהודי דשמעי חירף וגידף את דוד הי' חייב בדינא דמשה דיינא דקושטא לא תצער עכ"ל, ולכאו"ק הא על לאו זה ליכא מיתה, אכן בסנהד' נ"ו ב' ילפי' דינין לב"נ מאלקים א"כ ב"נ נכלל גם באזהרה זו דאלקים ל"ת, וממילא מלך יכול לידן בדיני ב"נ ונהרג ע"ז, והי' ק' לתרגום דמצד מורד רק המלך בעצמו יכול להרוג ולא בנו שלמה, לכן כ' דגם שלמה הי' יכול להורגו דעבר על אלקים ל"ת, והנה ק' איך הי' חייב נבות סקילה מצד ברכת השם הא אינו חייב רק סייף, ועי' בהקדמה לס' תוס' שבת אכן לבעה"ט א"ש כיון דהי' מדין מלך ויכול להמיתו בכל מיתה שירצה והנה בקו' הנ"ל בתשובת דוד לנתן הנביא בגנב כבש דחייב מיתה הא על גניבה אינו ח"מ מצאתי בס' עשרת למאה דרוש ג' שכ' דהסימן מעם ישראל הם ביישנים גומלים ורחמנים. ומי שהוא אכזר כזה ליקח הכבש האחרון מהרש סימן שאינו מזרע ישראל ורק ב"נ ונהרג על גניבה וגזל ע"ש דברים יקרים. ועמ"ש בפ' מקץ (מ"ב כ"א):

ואעתיק מ"ש תשובה לבני יקירי הרה"ח ובקי מופלג בתורה ומדעים מו"ה דוד נ"י חתן הגאבד"ק זגיערש שליט"א:

ע"ד הערותיך בדברי ריב"א עה"ת בשם תנחומא דיצחק ויעקב ויהודה יושבין בדין ויהודה דבר תחלה לפי שבד"נ מתחילין מן הצד ועי' ג"כ בבעה"ט. והקשית ע"פ הירושלמי פז"ב הובא בר"ן סופ"ב דכתובות מנין שלא יהי' הדיינים קרובים זל"ז מקיש לעדים ע"ש, ואי' במד' וגמ' שאבות קיימו התורה וא"כ היאך הי' יושבים ביחד הא הם קרובים זל"ז ופסולים. ואמרת ע"פ הגו"א ויגש (מ"ו י") דהא דאף דאינו מצווה ועושה יוכל לקיים מצוה ומקבל שכר רק במ"ע. אבל בל"ת שאין עליו קבלת שכר אינו יכול מי שאינו מצווה ועושה לקיים ל"ת בשוא"ת דמי שלא נאסר בדבר אינו עובר רצון, בוראו במה שעושה הדבר, ומשו"ה מצות ל"ת ל"ה מקיימין האבות ע"ש, וא"ש דעליהם לא חל שלא רשאי דיינים להיות קרובים זל"ז עכת"ד, והנ"ל בזה עפמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סי' צ"ד וז"ל אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת על עניני החכמה ושחייבה החכמה להיות השפלים מצווים במעשיהם וברמיזות שירמזו אל החכמה. ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה מה שנרמזו בהן מן התורה וחכמה, ואבות הגיעו ברב חכמתם אל העקרים ההם וכשחז"ל באברהם שתי כליותי' מודיעות לו חכמה כשני מלמדים וכן האבות עד שיהודה המקובל מאבותי' קיים מצות יבום אע"פ שעדיין לא נצטוה עלי' וצוה בה לבניו באותו לשון בעצמה שצותה התורה וכו' ועשו"ת הדדב"ז ח"ב סי' תרצ"ו בזה נמצא שקיימו כל המצות מצד השכל שהם ידעו והבינו במקור החכמה שממנה הורדו המצות. וזה שייך בכל המצות, אבל בדבר היקשי שאין שכל וחכמה בדבר ורק כך הוא גזה"כ להקיש ענין לענין יוכל להיות שזה לא ידעו מקודם, ושפיר הדין דדיינים קרובים זל"ז דפסולים מצד היקש לעדים ל"ה ידעו אז מזה וא"ש, והנה הא דכ' בבעה"ת מענין ד"נ מתחילין מן הצד. עי' בזה בירושלמי פ"ז דסנהדרין וצ"ע בזה, ובדברי בעה"ט על מ"ש יהודה היציאוה ותשרף הלא יהודה מלך הי' ואין דן ולא דנין אותו כנ"ל קשה הא זה רק מגזירת ר"ש בן שטח בסנהדרין די"ט ומקודם לא הי' זו הגזירה וצע"ג:

דברי הירו' בדיינים קרובים זל"ז פסול והנה הובא להלכה בחו"מ ש ל"ג סעיף ט"ז,