פרדס יוסף בראשית רצו

שיהי' הקיחה מצדו. ולפי"ז בב"נ דלא כ' כי יקח רק והיא בעולת בעל א"כ היא מקנית עצמה לו קונה אותה אפי' בלא כוונה והיא אשתו. ועי' בזה בס' חמדת ישראל בקונ' נר מצוה דיני ב"נ אות י"ב. ובאות נ"ד דבב"נ מהני בעולת קטן ג"כ לעשותה לאשתו מה"ת. וא"ש מה שק' על הא דתמר חייבת שריפה מצד שומרת יבם הא ער ואונן מתו כשהי' קטנים. ועי' בבעה"ת טעם דזה תליא בדעת והי' להם דעת. וא"כ הרי לא היתה אשתם כלל ואיך היתה זקוקה ליבום. ולהנ"ל א"ש דבב"נ דלא בעי שיהי' הלקיחה מצדו דוקא שוב גם אשת קטן הוה אשתו מה"ת משום ד"א מקנה. אך לפמ"ש הקצה"ח סי' ער"ה סק"ד הטעם דבד"א מקנה ל"ב כוונה לקנות משום זכיה. ובעכו"ם ל"מ ע"ש א"כ נסתר זה. אך א"ש לפ"ד המ"ב דנכרי לנכרי יש שליחות א"ש. וגם א"ש לפמ"ש המחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ בפועל יש שליחות. והכא אי נימא דמהני הקנאה שלה ה"ה אשתו וקני' לי' ושוב הוה כפועל ואמרינן דבאין כאחת וכמ"ש תוס' כתובות י"א א' בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ע"ש. ועפר"ד דרוש א':

ח) ויבם. ערמב"ן. ומהרש"א יבמות ע"ז. ועי' יערות דבש ח"א דרוש ט"ו על גמ' יבמות אי מפרץ קאתי מלכא הוה אי מזרח זרחא בעלמא. א"ל דואג שאלני אי מותר לבא בקהל, וביומא כ"ב ב'. דלכך לא נמשך מלכות שאול שיהי' בלי דופי שמא יזוח דעתו עליו. אבל דוד בא חקופה של שרצים מואב הוכשר למלך. ומשו"ה נבחר שבט יהודה שבא מתמר. אך צ"ע מה חשש פגם בלידת יהודה מתמר הלא הי' מצות יבום אז ומה פגם בזה. וי"ל לפמ"ש ביבמות ד"כ גזירה ביאה ראשונה אטו שניה דעיקר חצות יבום רק בביאה ראשונה. ואח"כ אין מצוה דקיים כבר מצות יבום וע"ש בתוס' שהקשה הא אין מתעברת מב"ר ע"ש. אבל בתמר דמיעכה באצבע ודאי עיקר בב"ר להקים זרע ולא יותר. וכבר הסכימו הטבעיים דא"א להתעבר תאומים מביאה א' וכמ"ש רש"י תולדות משל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון וע"כ משני ביאות נתעברה ותמר שהולידה תאומים הי' מב' ביאות. וביאה ראשונה לית בי' שמץ אבל שניה יש לפקפק דכבר קיים יבום בב"ר. ולכן פרץ דיצא ראשונה וע"כ דנכנס אחרון ויש בהריונו דופי וראוי למלוכה. אבל זרח דיצא אחרון. וזה שאלת שאול אי מפרץ אי מזרח קאתי והשיב לו דואג אתה שואל על משפחה בזוי' הלא פסול לבוא בקהל ע"ש ובח"א דרוש ב'. ועי' בהגהות מהר"צ חיות יבמות ד"ד הביא ילקוט סוף משלי אברהם נצטוה על מילה, יעקב על גה"נ יהודה על יבום. ובספר תורת נביאים הוכחתי מגמ' כאן דגי' הב"ר פפ"ה ויק"ר פ"ב נכונה יותר דשם נאמר דיהודה התחיל במצות יבום היינו דהתחיל בעצמו ולא נצטוה. ולא הי' יבום קידם מ"ת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט ה"א ממלכים דמונה ספר הקבלה מאדה"ר ואינו מביא הך דיהודה על יבום. וע"כ למד מש"ס כאן וז"ב. ובאמת איתא כן במדרש משלי שם. ועי' ריטב"א יבמות וז"ל אע"ג דחזינן ליהודה ואבות שנהגו ביבום רק לא מתורת חיוב רק כמו שקיים אברהם ערובי תבשילין אולם מ"ש ריטב"א בשם רש"י כאן דפי' בהדיא דיבום אינו לפני הדבור ליתא ברש"י שלפנינו ועי' בכל"ח מזה:

ובס' תפארת מנחם יבמות ד"מ הקשה על הרמב"ן דקודם מ"ת הי' יבום בקרובים והא לדעת אבא שאול דבכנסה לשם אישות יש איסור אשת אח דאו' ולא קנה. וכיון דיהודה לא ידע דהיא כלתו בעיל לשם אישות עבר על איסור כלתו ול"ק כלל ולמה לא בעיל ביאה שניה וצ"ל דרמב"ן כ' לדידן דקיי"ל כרבנן. ולא"ש לא הי' בתורת יבום ע"ש. ומנחת חינוך מ' תקצ"ח כ' למה דקיי"ל מצ"כ אם בעל שלא לשם מצות יבום אף דקונה מכל מקום לא קיים מצות יבום וצריך ליבעל שנית ע"ש. א"כ קשה הא יהודה לא כוון למצוה דלא ידע דכלתו ולמה לא בעיל ביאה שני' לשם מצוה. ואף אי מצות אצ"כ ג"כ קשה לפמ"ש הה"מ פ"ו ה"ג מחמץ דרק כשיודעין דהיום פסח וזו מצה אלא שאין מתכוון לצאת. אבל היכי דסבר דהוא חול ואכל מצה או סבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא ע"ש. ובב"י וש"ע סי' תע"ה. א"כ יהודה דסבר דהיא אשה אחרת לא יצא וצ"ע. וגם למה דקיי"ל ברמ"א אה"ע סי' קס"ו ס"ב וב"ש סק"ב דביאת יבמה בעי עדים א"כ לא קיים כלל מצות יבום דל"ה עדים. ולמה לא בעיל עוד הפעם, ומוכח דרמב"ן ס"ל דביאת יבמה ל"צ עדים, ועי' משל"מ פ"ב ה"ד מיבום שנסתפק בזה וע"ש בפתחי תשובה סק"ו בזה ובגוף דברי מנ"ח יש להפיר ממ"ש הטורי אבן ר"ה כ"ח מנזיר כ"ג דאר"ל בב' שאכלו פסחיהן א' לשם פסח וא' לשם אכילה גסה דיצאו והא ר"ל ס"ל מצ"כ וכ' הא דמצ"כ רק בדבר שכל המין ראוי למצוותו כמו מצה שופר ולולב דאין