פרדס יוסף בראשית רצג

יענש יעקב על ידו. ואין מכניסין ליוסף במחיצת השי"ת. והנה הטעם דרק על המת מתקבל תנחומין כיון שמת והוא במחיצתו של הקב"ה. אבל אם רק אומרים שמת ובאמת חי והוא עדיין בעוה"ז אינו משתכח מלב. וא"ש דחשב יעקב דיוסף מת והא דאינו שוכח אותו משום דיעקב נענש עבורו ואין מכניסין ליוסף במחיצתו של הקב"ה. ובדברי שאול מ"ת כ' עפמ"ש בב"י חו"מ סוס"י קפ"ח בשם הגהות מרדכי בפ' האומנין דהאב ששלח בנו בדרך ונתפס דחייב לפדותו דגופו שאול לאביו. והב"י נסתפק אם מטעם שהוא בנו מחויב או שהוא שליחו ע"ש עכ"פ בבנו ודאי חייב בכל אונסין ומכ"ש כשנהרג. וז"ש יעקב כי ארד אל בני אבל שאולה דהיינו בשביל בני שגופו שאול אלי עש"ה. וכן ראיתי בס' ברית אברם דאף דיש פלוגתא אי חייב המשלח תשובה כשנהרג השליח בדרך רק מטעם דלא הו"ל למיזל אבל בבן דמחויב בכיבוד כ"ע מודי דחייב אב בתשובה. וז"ש כי ארד אל בני דייקא:

ובס' עשרה למאה דרוש יו"ד כ' על רש"י אל בני כמו על בני. דבשמואל ב' (כ"א א') כ' ויהי רעב בימי דוד ויבקש דוד את ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים. ואחז"ל ביבמות ע"ח ב' על שאול שלא נספד כהלכה. וצ"ב מנין להם זה. וי"ל דיש ב' טעמים על מיתת הצדיק א'. שמכפר על עון הדור. וב' שלא יראה בהרעה שיבא על הדור. כמ"ש כי תצא אש ומצאה קוצים ואינה מתחלת אלא מצדיקים שכ' ונאכל גדיש. ופרש"י דטובה לגביי' שלא יראו ברעה. והנ"מ דלטעם כפרה א"צ לצדיק יותר גדול. וגם די בצדיק אחד כמ"ש אני נוטל צדיק א' ומכפר. משא"כ לטעם ב' אין כל צדיק זוכה לזה רק היותר חשוב דאל"כ כל הצדיקים יאבדו חלילה שלא יראו ברעה ועוד נ"מ דלטעם א' אין להתאונן על הדור רק על הצדיק שנתפס בעון הדור ולטעם ב' אין לבכות על הצדיק אדרבה טובה לו כמ"ש רש"י רק על הדור. וההפרש בין "אל לעל" הוא למשל אם נאמר ויקונן ראובן על שמעון הפשט שמקונן על שמעון בעצמותו. ואם נאמר ויקונן ראובן אל שמעון הפשט שמקונן על הרעה שיבא בשביל שמעון. ודוד לא הי' חושב לשאול לצדיק המובחר שמיתתו תהי' שלא יראה ברעה. ורק לכפר והראיה שנא' ויקונן המלך על שאול ולא כ' אל שאול. ולא חשב שהרעב מחמת מיתת שאול וחשב להיפך שמיתתו לכפר. לכן כ' ויאמר ה' אל שאול ר"ל שה' אמר לדוד טעית במה שאמרת על שאול כי הול"ל אל שאול דמיתתו שלא יראה ברעה. וז"ש חז"ל שלא נספד כהלכה, וא"ש בפ' שמיני (י' ג') ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש פרש"י הייתי סבר שיתקדש או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים. ר"ל שסברתי שמיתת צדיק מטעם כפרה אז הי' די באחד או בי או בך, אבל עכשיו דמתו ב' ע"כ שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארנו ע"כ הם גדולים ממני וממך:

שם אבל שאולה רש"י סימן זה מסר בידו כו' י"ל אחר שראה שנענש יוסף וחשב בשביל שדיבר לה"ר וא"כ גם יעקב נענש עי"ז כמ"ש בערכין ט"ו. דכך נפרעין ממקבלי לה"ר וג"כ ירד שאולה בשביל חטא לשה"ר. ועי' מהרש"א יבמות צ"ו ב' בש"ס ווילנא במהדורא בתרא. עפמ"ש רש"י כ"מ שלמד משם ועבר מסר לו א"כ נצטער כמו שנצטער דוד. וביקש שיאמר שמועה מפיו ואמר עכשיו שנטרף יוסף לא יהי' מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול. כאבל שאסור לו לדבר מדכ' ועל שפתם יעטה. כן לא יהי' שפתיו דובבות. וא"ש דגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה. וז"ש יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי וגו' ע"פ אם שפתותיו נעות בקבר כאלו חי ואמר עכשיו שעודך חי יהי' מי שיאמר שמועה מפי ואמותה הפעם הזאת. אבל אח"כ בקבר אהי' כחי. וז"ש במגילה ט"ז ב' ששלח לו יין ישן ע"פ ירו' הובא בע"י מס' שקלים על גמ' זו מה הנאה יש לו בהדין דשתי קונדיטין. רי"א כדין דשתי חמרא עתיק אע"ג דשתיא לי' טעמא בפומא. ממילא אמר שהודיע לו שפירש ממנו בפ' עגלה ערופה להודיע כי עדיין לימודו בידו ולא שכח כלום ממילא יהי' שפתותיו דובבות בקבר כאלו חי ורמז שיהי' לו אז הנאה כמו ששותים יין ישן עכ"ל:

ועי' בס' בנין דוד על איכה (א' ז') מזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל שכ' דביעקב מצינו ויתאבל על בנו. וכ' רש"י דהי' סימן אם לא ימות א' מבניו בחייו יירש עוה"ב והי' אבלותו שירא לנפשו. אבל ביצחק כ' ויבך אותו אביו כמ"ש רש"י שהי' מצטער בצערו של יעקב לכן לא הי' בגדר אבלות רק בגדר בכיי'. וז"ש רז"ל כל המתאבל על ירושלים ואין בכייתו חנם רק לתועלת דעי"ז מעורר לבו לתשובה לכן רואה בשמחתה עש"ה. וע"ש בקונ' מילי דהספידא מבנו דודי הגאבד"ק וויערושוב וליטומירסק ז"ל אות