פרדס יוסף בראשית רצב

ותמצא בזה בתשו' אחרונים הרבה, וכן ראיתי בגליון שו"ת הרמ"א מאא"ז הגה"ק ר' יהודה יעקב מייזליש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב שהביא ראי' זו:

שם וימאן להתנחם. רש"י א"א מקבל תנחומין על החי, והק' המפו' כיון דלא קיבל תנחומין ממילא ידע שחי, ועי' של"ה כאן בזה, ובס' מכלל יופי עמוד גמ"ח דף ח' כ' דיש ב' סוגים לפעמים יבכו אב ואם על תינוק שמת שיאמרו אם הי' חי הי' צדיק ות"ח ויש להם געגועין על שמת, ולפעמים יבכו על עצמם שיש להם הוכחה שהמה חוטאים שמת התינוק בעונם, ונ"מ אם בוכה על התינוק ברית כרותה שאחר י"ב חודש לשכוח, משא"כ אי בוכה על עצמו שחטא איך יכול לשכוח עצמו כ"ז שהוא חי, וכאן הי' יעקב בטוח שאם לא יעדר א' מבניו בחייו יהי' בן עוה"ב, ועכשיו שסבר שמת הי' געגועין על עצמו לכן וימאן להתנחם שאין מקבלין תנחומין על חי" ר"ל על עצמו שהוא חי, ויבואר מה שהק' בגמ' בשבת ק"ה ע"ב מפ"מ מתו בניו ובנותיו כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר, ומק' ערבונא שקיל מיני' אלא מפני שלא בכה ושערי התירוצים לא ננעלו, וה"פ מ"מ (לא) מתו כו' "כדי שיבכו על אדם כשר' ר"ל שאביו החזיק לעצמו עד כאן לאדם כשר, אך אם רואה שמת תולדתו בחייו ואז יבכה על שהי' מחזיק עצמו עד הנה לאדם כשר, ועפי"ז י"ל גמ' שבת צ"ז א' החושד בכשרים לוקה בגופו, לכאו"ק הא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ה"פ שאין לך כשר בעולם כמו הני מסכני ינוקי, ואם מת תינוק ואבותיו מרגישים שבשבילם מת ודאי מתחרטים על עונותיהם ויכופר, אבל כשתולים במקרה והמה חושדים בכשרים הני ינוקי שנקראו כשרים ואמר שמקרה אחד לכל שמת מחולי, ואז אינם מחזיקים עצמם לחוטאים ולא יעשו תשובה, ואז מגיע עונש על עצמן ולוקין בגופן, עפי"ז י"ל בפ' האזינו וירא ה' וינאץ אע"פ שאין פוגע בנפשות תחלה, אפ"ה ינאץ ה' רחמים מכעס בניו ובנותיו ר"ל שמתו כשהי' קטנים ואפ"ה לא הרגישו ולא עשו תשובה, ויאמר ה' אסתירה פני מהם ר"ל שילקה גופם בעצמם משום כי דור תהפוכות המה אביהם ואמם בנים לא אמון בם, ואומרים שמתו במקרה ואינם עושים תשובה, משא"כ אם נתנו אמונה בם ומרגישים שחטאו ועשו תשובה אזי יכופר להם, עפי"ז יבואר נצבופ הילודים למות, אתמהה הלא לא חטאו, ומתרץ והמתים להחיות ר"ל אביו ואמו שבחייהם נקראו מתים מחמת חטאם ועתה יעשו תשובה ונקראו חיים, והק' התנא א"כ מהראוי שלא ימות התינוק אצל צדיק, וז"א והחיים לידון ר"ל אותם שנקראו חיים אמאי נענשו ומתרץ אע"פ שאינם חוטאין נענשו כדי שישגיחו על אחרים וז"א לידע ולהודיע עש"ה:

ובס' בינה לעתים דרוש נ"א מ"ש כי ארד אל בני אבל שאולה דהול"ל כי ארד אבל אל בני, אם מלת אבל אמר על עצמו, אבל הכוונה ג"כ שכל עיקר צערו על אבדת בנו, אף שאיננו חושש לחלוטין שמת ולפיכך אינו מתנחם וטעם זה כי אתם חושבים שמת ולא יתאבל עלי במותי. ואני לא כן אדמה ויודע אני שבמותי ארד אל שאול על ידי בני בהיותי אבל כי יתאבל עלי. יתעסק בקבורתי ובסבתו אכנס לקבורה כחפצו. וכיון שעדיין הוא חי בכה עליו אביו להתחנן לפני בוראו שיחזירהו לעיניו. וז"ש דוד נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד הם שכחו אותי כאלו אני מת וחושבים כי אין לי עוד תקוה לשוב. אבל הייתי ככלי אובד ואובד כלי מסתמא יש לו סימן ואין הבעלים מתייאשים ע"ש:

בשם הג"ר חיים מוולאזין ראיתי על הא דב"ב ד"ס ע"ב כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה עפמ"ש בפסחים נ"ד ב', גזירה על המת שישתכח. וברש"י וישב, ואם מתאבל על ירושלים ונחשב אצלו ירושלים בתור חי וקיים שאל"כ היתה כבר נשתכחה מלבו. וא"כ מקוה על בנינה. ועי"ז זוכה שיראה בבנינה ופח"ח. וזה"פ בתהלים (ח"ב ה') אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים. וק' ל' אעבור בל' עתיד. אך כי מזה שמתעורר בלבו רגשות אבל בהזכירו ירושלים הוא סימן שאינה מתה מלבו. וז"ש אלה כו' אני רואה שבעת שאזכרה אלה הנפלאות בהיות המקדש על מכונו וכשאני מעריך מצבנו עתה מול מצבנו אז אשפכה נפשי ממרירות הלב מזה סימן כי עוד אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה:

ושמעתי עוד מאדמו"ר זצ"ל השפת אמת דאיתא דאם אחד עשה שליח ומת השליח בדרך חייב המשלח בעונש שמים. ועי' מג"א סי' תר"ג ח"ש בזה. וגם איתא בגמ' כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. וכששלח יעקב ליוסף. ואם מת בדרך