פרדס יוסף בראשית כט

מה שכתבתי בהקדמה בשם ס' דרכי דוד *):

כ) ישרצו. ערש"י ורמב"ן, ובס' מיני תרגומא מהגר"י פיק כ' עי' רש"י פסחים כ"ד. ומה שהשיגו עליו תוס' ד"ה צרעה מנחש דאמרי' בסנהדרין דנ"ט הרומשת זה נחש, אכן לפמ"ש רש"י מכות דט"ז ד"ה צרעה, דאע"ג דכ' ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא, ן לשון קטנה נמוכה שניכרת בהילוכה בקושי ונראת כרוחשת עכ"ל ל"ק קו' תוס' דנחש אע"ג דרוחש גדול הוא ושייך בי' לשון רמש ולא לשון שרץ וגם לפי לשון רש"י סנהדרין נ"ט ב' דהפסוק ובכל חי' הרומשת קודם קללה נאמר דאז גם רגלים הי' לו ע"ש לק"מ:

כ) ישרצו המים עמ"ש ברמב"ן ובס' ישועות מלכו להגאון מקוטנא ז"ל על הרמב"ם הל' כלים פ"א ה"ג נסתפק הא דאיתא במשנה י"ג פי"ז דכלים דכל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה, אי דוקא שעשה כלים מבע"ח שבים מעורן ועצמותיהן גזה"כ דאין מקבלין טומאה, אבל צומח שבים מקבל טומאה או לא, ופשיט לי' מפי"ג מ"ו טבעת של אלמוג וחותם מתכות טהורה, ונראה דרק משום דהוי פשוטי כלי עץ וכ"כ רש"י שבת דנ"ט ב' ד"ה היא, וק' ת"ל הא אלמוג הוא מעצים שבים א"ו דצומח שבים טמא ע"ש. ועשו"ת בית יצחק יו"ד סי' כ"ז או"ק ו' שהערה ג"כ בזה, וכ' ג"כ דכל שבים טהור, רק בבע"ח ולא בצומח. ובכל"ח הביא ממדרש תלפיות ענף אדה"ר דחיות המימות אינן מקבלין טומאה כי אדה"ר לא קרא להם שם, הרי דטעמו דכל שבים טהור דלא נשלם ונגמר בקריאת שם וא"כ זה שייך בבע"ח שבים כיון דבע"ח שביבשה קרא אדה"ר שם ולבע"ח שבים לא קרא שם אמרי' דלא נגמר היצירה ואינו מקבל טומאה, אבל צומח דגם ביבשה ל"ה בו צורך לקריאת שם ואעפ"כ מקבל טומאה א"כ ה"ה צומח. אך י"ל דרק בע"ח דיש להם נפש החיוני שייך קריאת השם אבל צומח דאין בו נפש ל"ש שם. וערמב"ן. וע"ש בקונטרס אחרון. ומצאתי בתפארת ישראל פי"ג דכלים אות נ"ג שכ' בפשיטות דכל שבים טהור רק בבע"ח ולא בצומח דהרי אין גידולו מהמים רק מהארץ וכי מפני שמכוסה במים יתבטל ממנו קיבול טומאה תדע דהרי גם כלי שנעשה מטיט או מתכת שגדל שם מים דפשוט דמקבל טומאה, וע"ש בשם אבי' דכ' בפשיטות להיפך, וע"ע בסדרי טהרות על כלים מהגאון מראדזין ז"ל בפי"ג מ"ו מ"ש בזה דבר פלפול ועיין שם עוד בפרק י"ז משנה י"ז בזה:

שם רקיע עי' אור החיים שכ' דכאן כ' רקיע בקמץ תחת הרי"ש, ושם כ' רקוע בשבא ועי"ז עשה חילוק בפירושם ע"ש ופליאה עצומה דגם כאן כ' שבא תחת הרי"ש וצע"ג:

ובכתבי הגה"ק מאסטראווצי זצ"ל ראיתי עה"פ ועוף יעופף על הארץ אי' בילקוט ובב"ר פ"ז זה הטווס, המילוי מן "עוף" בגימטריא טווס (כזה. י"ן י"ו ה'):

כ) פרו ורבו, עי' בחינוך מצוה א' כדי שיהי' העולם מיושב ובסבתה מתקיימת כל המצות וכו' ועי' בס' אזור אלי' מבעל השבט מוסר בדף נ"ח שכ' כמו שדרשו חז"ל סוטה די"ד אחרי ה' תלכו אחר מדותיו מה הוא חנון כו' כן שורש מצוה זו שידמה לבוראו מה הוא מהוה הוית גם האדם וכמו שה' ברא בן ובת ר"ל אדם ואשתו כן מצות פו"ר בבן ובת, ואי' במד"ר בראשית דאדה"ר כבן עשרים שנה נברא ובו ביום נברא לו זווגו, כן אחז"ל בקידושין דכ"ט ב' עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא אשה ואח"כ תיפח עצמותיו ע"ש, וערמב"ם פט"ו מאישות ואה"ע סי' א', ואם באנו לכתוב בזה לא יספיק הגליון ורק איזה הערות:

בפו"ר נשים פטורות דפסקינן כחכמים יבמות ס"ה, ועי' בס' המצות מ' רמ"ח, ומצוה לקדש אשה בכתובה וקידושין והוא בכלל מצות שאי נשים חייבות, ובחינוך מ' תקנ"ב כ' סתם דנוהגת בכ"מ ולא כ' אין נוהגת רק בזכרים, וי"ל דאינה מצוה חיובת באשה דלא נצטוות על פ"ו אבל אם חפצה להנשא ג"כ נצטוות שתהיה ע"י כתובה וקידושין וכמו מצות שחיטה אינה חיובת רק כשירצה לאכול בשר מצוה לשחוט וכן בקידושין וגירושין והגם דאין הפעולה ממנה דהא גט הוא בע"כ, וכן בקידושין למ"ש הר"ן בנדרים ד"ל ע"א דאשה לא מצי לקדש עצמה לאיש אלא שמשוות עצמה הפקר והבעל קונה אותה מהפקר ע"ש מ"מ י"ל המצוה כשתרצה להתיחד לבעל המצוה רק ע"י כתובה וקידושין, וכן אם תרצה להיות גרושה מבעלה להנשא לאחר המצוה רק ע"י גט כריתות כמשפט התורה:

ואי פ"ו צריך כוונה, עי' בשדי חמד מערכת מ' שהביא דעת הר"מ בס' המצות דצ"כ ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה א'. ובס' דרך פקודיך כ' דלא בעי כוונה לפמ"ש הר"מ בפ"ו מחמץ דיצא באכל מצה בלא כוונה, או משום דעשק מעשה להה"מ. או דמתעסק בחלבים ועריות לפמ"ש