פרדס יוסף בראשית רעח

שנתעורר אליו הדאגה שיצטרך יוסף להרגיז יצ"ט על יצה"ר עבור פוטיפר לנצוח מלחמת יצה"ר שהוא צער גדול, וא"ש המדרש לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם עוה"ב בשביל שמנצחים מלחמות יצה"ר, אלא שמבקשים לישב בשלוה בלי צער ומלחמת יצה"ר, ובאמת שכר עוה"ב אינו אלא ע"י צער כבישת יצה"ר:

ובס' קהלת יצחק כ' צ"ע כפל לשון בארץ מגורי אביו בארץ כנען, וי"ל דקשה למה דוקא עתה רצה לישב בשלוה, ורק מרומז בקרא דכפל הלשון, דאיתא במדרש וישלח פע"ו דנתיירא יעקב מעשו דהוא יושב בארץ ישראל, ועוד דמכבד את הורי', וזה"פ וישב יעקב כלומר שביקש לישב בשלוה מפני ב' דברים הללו א' שהוא עתה בארץ מגורי אביו אצל הוריו וקיים כיבוד אב, וב' שהוא עתה בארץ כנען ויש לו זכות א"י, ובספר מגדים חדשים כ' הא דביקש לישב בשלוה מחמת ברכות יצחק, והמפו' כ' הא דשינה את יוסף בין הבנים מחמת שהלך אחר המחשבה שסבר שהיא רחל, ונמצא יוסף ראשית אונו במחשבה ובבכור מותר לשנות, שהרי התורה הכירו לתת פי שנים ולזאת כשחפץ להשתמש בברכות יצחק, וגלה דעתו דהולך אחר המעשה ולא אחר המחשבה דהי' על עשו, ולזאת קפץ עליו העון מה ששינה ליוסף אחרי דבמעשה הי' ראובן הבכור ולא יוסף:

ובסנהדרין ק"ו א'. כ"מ שנא' וישב אינו אלא צער, הנה ידוע שעשו שונא ליעקב, וביותר יוגדל השנאה ברואה שיהודי חושב את עצמו "כתושב" הארץ בפומבי תובע זכיותיו, אז יאמרו הבה ונתחכמה כי עם ישראל רב ועצום, וכל עשרו רק ממני' ולקח כל אשר לנו, ולכן החוב על ישראל לדעת כי רק הוא על אדמת נכר, ולא זה המקום אשר נאמר פה אשב כי אויתיה, עד ישוב ה' שבות עמו. וז"ש בכל מקום בכל מקומות גלותינו שנאמר ישראל "וישב" פה אשב, גם אני תושב ואזרח אינו אלא "צער" דצוררי ישראל בשמעם לשון מדברת גדולה, לא יניחו ולא ישקוטו עד ישימו קץ לשלות ישראל:

ב) אלה תולדות ערש"י. ובספר אמרי שפר להראנ"ח כ' ראב"ע פי' קורות, ורמב"ן הקשה עליו, ורש"י פי' ישוביהם כו' וכוונתו לפ' הכ' אחר שכתב ישובי עשו ותולדותיו פי' לך ישובי יעקב וישובי תולדותיו, תחלה כנגד ישובי יעקב וישב יעקב, ואח"כ כנגד ישובי תולדותיו, ורמב"ן כ' ע"ז ואין לשון לתולדות שיהי' על הישוב, ותמוהין דבריו שנראה שהבין מרש"י שמפרש תולדות על הישוב, וז"א שכוונת רש"י ברור מללו שלשון תולדות הוא כמשמעו אלא שאמר הכ' ואלה של תולדות יעקב, וירצה ואלה ישובי תולדות יעקב, והנראה בכוונת רמב"ן שודאי הבין ברש"י כמ"ש, אלא שמקשה ע"ד דאין מנהג הכ' להזכיר הבנים בשם תולדות, אלא כשבא לומר ענין תולדותם שאז יצדק לקראתם בשם תולדות, אבל כשמזכיר אותם לענין אחר לא יקראם רק בשם בנים והול"ל בלשון בני יעקב עש"ה:

שם ביקש לישב בשלוה. עי' רמתים צופים ח"ב ד"י דהי' מקבל באהבה אם גילה ה' שרצונו ליקח ממנו את יוסף, ואפי' להעלותו לקרבן כיצחק, רק דיעקב הצטער על זה שלא גילה לו וחשב שיש איזה רוגז עליו, וז"פ רוגזו של יוסף, וע"ע בס' לוית חן, ושליחות אלי', ומגדנות אליעזר ד"ז אריכות בכ"ז, ובכת"א כ' עפמ"ש בקידושין ל"ט ב' שכר מצוה בה"ע ליכא, דהרי א"ל אביו עלה לבירה ונפל ומת וכו', ופריך ודלמא לא הוי ומשני ר' יעקב מעשה חזי, נמצא קודם שראינו מעשה י"ל ש"מ בה"ע איכא ולא יזדמן שיקיים מצוה וימות תיכף, ויוסף הי' מקיים כבוד אב כמ"ש רש"י לך וראה מגיד שבחו אף שידע שאחיו שונאים אותו הי' הולך בשביל כבוד אב, וכשאמרו חיה רעה אכלתהו קשה היכן אריכות ימיו אע"כ לעוה"ב וש"מ בה"ע ליכא, וז"פ ביקש לישב בשלוה דסבר ש"מ בה"ע איכא, לכן קפץ רוגזו כו' שקיים כבוד אב ובחזירתו נטרף והיכן אריכות ימים אלא לעולם שכולו ארוך, וז"ש לא דיין כו' דש"מ בה"ע ליכא:

ובס' ישועות מלכו מהג' מקוטנא ז"ל ראיתי כי בברכות דס"ד אי', הנפטר ממת צ"ל לך בשלום. מן החי לך לשלום. כי החי מוכן לשלימות לכן יש לברכו שילך אליו ואומרים לך לשלום משא"כ מת שחפשי ממצות ואינו הולך להשלימות. אלא עם השלימות שרכש לו בחייו אומרים לך בשלום עם השלימות. ויעקב סבר אחר שעבר עליו צרות כ"כ. שהשי"ת לא ינסה לו עוד ורצה לישב "בשלוה" עם השלימות שכבר רכש לו בימי חייו. וקפצו עליו רוגזו של יוסף להורות לו כי יש לפניו נסיון של יוסף שיעמוד בו בצדקו. ועליו לילך לשלום להתנוע לשלימות יותר גדול עיין שם: