פרדס יוסף בראשית רנ

הנרדף צריך לדקדק ע"ש, וק' דשם בדע"ד מבואר להיפך מכי ינצו כו' מפורש דאף הרודף להרוג צריך הנרדף לדקדק דאל"כ איך משכחת דיענש הא תמיד איכא מיתה גבי הנרדף, וכן מצאתי שהק' כן האחרונים. ולפמ"ש לעיל כבר תי' היטב השו"מ באם התחילו לריב זא"ז גם הנרדף צריך לדקדק. עוד מצאתי בכל"ח פ' בלק שהביא תשו' הרי"מ מה שהתפלא כ"כ על המל"מ, הלא אותו הקושיא יש להקשות על הגמ' אם נהפך זמרי והרג לפנחס ל"ה נהרג עליו. ואע"ג דיכול להציל בא' מאברי' ע"י שיפרוש א"ע מהביאה (עי' בראש הספר בהסכמת הגה"ק מאורן של ישראל האדמו"ר מגור שליט"א מה שהעיר בזה) וע"כ זה לא חשוב יכול להצילו בא' מאברי', כיון שרוצה לעשות העבירה הוא אונס. ומ"מ קנאין פוגעין בו כיון שהביא עצמו לידי כך, משא"כ ברודף אחר ערוה דניתן להצילו בנפשו רק קודם דבעל ואז ל"ש יצר אלבשי' ולא חשוב אונס כיון דיכול להציל עצמו עי"ז שלא יעשה עבירה עש"ה, וע"ע בנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ז דהיכי דאיכא התראה ל"ש יצר אלבשי' והביא גמ' יזכיר לו יום המיתה הרי דיש עצה ע"ש. וע"ע בפרדס דוד מ"ש בענין רודף:

שם ברא"ם ויצר שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו. וכ"כ בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים ל"ה מיצר מפני שהבא להורגך השכם והורגו, עי' ס' בית האוצר כלל א' אות ט"ו שהק' שהרי האי קרא רק בישראל נאמר בפ' משפטים במחתרת ומנ"ל דגם בב"נ הבא להורגך כו' ושפ"ד מכלל ז' מצות. ואי נימא דאבות יצאו מכלל ב"נ אף לקולא ניחא. ואי"ל דהך מילתא דהשכם ודאי נוהג גם בב"נ מסברא חיצונה דחייך קודמין, והא דבעי קרא דבמחתרת רק לאשמעי' דבא במחתרת חשוב בא להרוג ומצינו כזה שהכתוב משמיענו דעת האדם עי' תוס' פסחים ד"צ ע"א ד"ה החיי' פ"ש. ומפורש כן בתוס' ע"ז ד"י ע"ב ד"ה חד במעשה חד קטלי' אבבא והק' תוס' הלא שפ"ד א' מז' מצות, וי"ל שהי' ירא פן יודע הדבר אל השרים והבא להרגך השכם להרגו, הרי דמפורש דאף בב"נ אמרי' כן, ועי' במנחת חינוך מ' רצ"ו אריכות בזה:

שם רא"ם ושפ"ח הלא כבר הבטיחו כו' אך שמא יגרום החטא וכו' עי' ברמב"ם פ"ט ה"ד מיסודי התורה אם הנביא אימר דברי פרעניות ולא הי' כן אין זה הכחשה לנבואתו דאפשר שעשו תשובה ונסלח להם, אבל אם הבטיח על טובה ולא בא ה"ז נביא שקר שכל דבר טובה אפי' על תנאי אינו חוזר. והוא משבת דנ"ה. וברא"ם הק' מכאן דלמה נתיירא יעקב. הא אינו חוזר. וע"ש בלח"מ מ"ש בזה, ובפ"ט קטנתי כ' רש"י ירא אנכי שמא נתלכלכתי בחטא ואתה אמרת היטב איטב עמך, והק' רמב"ן דאם יגרום החטא מה אמר ואתה אמרת כו' מה אהני הבטחה לחטא שאח"כ ועי' בכלי יקר. ובס' שם משמואל להג' מלבוב ז"ל כ' עפמשה"ק הרא"ם דלמה ירא שמא יגרום החטא הא כל דיבור שיצא מה' אפי' ע"ת אינו חוזר, ותי' דז"ד כשהי' ע"פ הנביא או מלאך דחס שלא יאמרו דנביא שקר הוא אבל אם ה' בעצמו מבטיח חיזר כשחוטא אח"כ, ומפו' תי' דהא דאינו חוזר ז"ד כשהוא לטובתו ולא לרעות אחרים אבל כשהוא לרעת אחרים ובשל אחרים חוזר מרעה לטובה, וא"ש דאמר יעקב ירא אני מחטא, וא"ת כקו' רא"ם דדבר ה' אינו חוזר לכך אמר ואתה אמרת כו' דהי' ע"פ עצמך ובכה"ג חוזר. ועוד יש טעם שאני ירא דהבטחני ושמתי את זרעך כחול הים ופי' בכל"י דהאויבים יפלו כגלי הים כשבאו לשטוף נשברים ונופלים לפני החול, כן האויבים יפלו לפני זרעם, א"כ הבטחה זו הי' לרעת אחרים לכך ירא. ועי' מהרש"א ברכות ד"ד ושבת דל"ב ע"א מ"ש ברש"י ורא"ם, ובפרשת דרכים דרוש ג' כ' לכאו"ק למה ירא יעקב שנתמעטו זכיותיו הא יש דברים דאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב, ויעקב מסתמא קיים ובפרט ת"ת שכנגד כולם, אך היפ"ת כ' דרק כשנהנה דרך טבעיית אז הקרן קיימת אבל כשצריך לעשות לו נס אז מנכין מן הקרן, וז"ש קטנתי כו' ואם הי' עפ"ד הטבע אז לא יראתי אך כי במקלי עברתי את הירדן, ודחז"ל שנבקע הירדן במקלו. ונס כזה ינכה זכיות ע"ש. ובס' אמרי הצבי על ב"ק דצ"ב ראיתי דאם הבטחה עפ"י מעשי' הטובים של הצדיקים אז אם חטא אח"כ חוזר הקב"ה מהבטחתו כיון דהבטחה הי' ע"פ דין. אבל אם ההבטחה הי' ע"פ רחמים אז אין הבטחה חוזרת לעולם, וז"ש ה' האומר עלי שוב לארצך כו' קטנתי, והזכיר שם הוי' והבטחה זו אינה חוזרת ע"ש אריכות. וע"ע ס' נפתלי שבע רצון פ' לך שהק' של הרא"ם דלהיפך הוא דהבטחה ע"י שליח יתכן להיות חזרה ולא ע"י ה' בעצמו. וע"ש בדברי' בס' שמע יעקב להגר"י אלגזי. וביש"ש ב"ק פ"ה סי' כ"ג. וצמח דוד עה"ת: