פרדס יוסף בראשית רמט

להתרות להרודף אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה, ועי' בהגהות משנה למלך פ"ח ה"י מחובל, שהביא ג"כ ריב"ש סי' רל"ח שאין הנרדף הבא להציל בנחש רודף צריך להתרות ברודף שהוא בהיל על נפשו, וכן הא דיכול להצילו בא' מאברי' רק באחר אבל הנרדף אין מדקדק בזה ע"ש:

ועי' במשל"מ פ"א הט"ו מרוצח שנסתפק ברוצח בשוגג שיש רשות לגואל הדם להרגו אם הרג הרוצח לגואל הדם אם נהרג עליו וכמו בסנהד' ס"א אלו נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו, וחידש שם ברודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר ערוה שניתן להצילו בנפשו. אם נתאמץ הרוצח והרג את המציל. נהרג הרודף עליו, דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס רק רשות דבועל ארמית רק קנאין פוגעין בו שפיר אם נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג אבל רודף להרוג או בערוה דאיכא מצוה להצילו אם הרג רודף להמציל נהרג עליו ע"ש, ובאמת מפורש כן בחידושי הר"ן על סנהד' דס"ב גבי קנאין דבגואל הדם אי נהפך והורגו פטור משא"כ ברודף, וע"ע בשו"ת הרי"ם חו"מ סי' ז' דתמה על משל"מ איך עלה על דעתו להסתפק ברודף אי בהרג המציל שיהי' פטור הא ביכול להציל בא' מאבריו והרגו חייב, ובזה הרודף שיכול להציל במה שלא יעשה העבירה וינוח מלרדוף אחר העבירה ויציל עצמו ולא יהרגנו, וע"י שרוצה לעשות עבירה ולהרוג את זה יהי' פטור אתמהא:

ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' מ"ט תי' קו' הכנה"ג הא דבסנהד' דמ"ט הי' לך להציל כו' הא בנרדף עצמו ל"ש כן די"ל דכל הטעם דנרדף א"צ לדקדק לפי שבהיל על נפשו אין יכול לכוון, וכיון ששם הי' יכול לכוון בדופן החמישית וגם אמר לו והתרה בו למה אככה ואיך אשא פני יואב אחיך הרי שלא נבהל על נפשו ולא פחד ממנו ופשיטא שלא הי' רשאי, עי"ל דע"כ לא כ' הרא"ם רק במי שרודף לחבירו ואורב לו והוא א"י להציל עצמו ולא התחיל עמו בכה"ג אמרי' דבהיל על נפשו. אבל היכי דהתחילו לריב זע"ז ואח"כ רוצה חבירו להרגו ל"ש דל"ה יכול לדקדק, דהרי אנו דנין על תחילת המריבה דמי הכניסו לתגר זה שיתחיל לריב עמו ועי"ז יתגלגל שלא יוכל להציל עצמו וא"כ עכ"פ מחויב לראות להציל עצמו בא' מאברי, וא"כ שם דהתחיל אבנר יקימו הנערים ויצחקו לפנינו וא"כ עכ"פ שניהם רודפים זא"ז, שפיר צריך להציל בא' מאברי' וא"ש הא דק' מסנהד' ע"ד אם יכול להצילו כו' מהא וכי ינצו כו' וק' דמתחייב מיתה לגבי הנרדף בעצמו, ולהנ"ל א"ש דשם כ' וכי ינצו והתחילו לריב ובכה"ג גם הנרדף צריך לדקדק ע"ש. וגם יש לחלק לפמ"ש הריב"ש דאחר צריך להתרות ולא הנרדף וא"כ ג"כ א"צ לכוון שיציל ג"כ בא' מאברי'. אבל באבנר שהתרה בו למה אככה (אותך) א"כ פשיטא שהי' צריך להציל בא' מאברי':

עי"ל דבר חדש דניהו דנרדף א"צ להציל עצמו והיינו משום דיכול לומר דל"ה יכול לכוון ולכך אינו נהרג עליו מספק דדילמא באמת ל"ה יכול לכוון, אבל אם הרג אותו אחד על שלא הציל אינו נהרג עליו דדילמא הי' יכול להציל בא' מאברי', ולכך ביואב שם שטען שהי' יכול להציל בא' מאברי' לכך נהרג עליו וז"ב:

וע"ע ברא"ש פ"ג דב"ק סי' י"ג ובנמק"י שם דאם שנים שחבלו זה בזה מ"מ אסור לחבול בו יותר ממה שחבל בו, ואם הי' יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב, וכן קיי"ל בחו"מ סי' תכ"א סי"ג, והרא"ש ונמ"י הוסיפו מידי דהוי איכול להצילו בא' מאברי' ע"ש, מבואר בפירוש דאף בנרדף עצמי אם יכול להצילו בא' מאברי' והרגו חייב ולא כנ"ל, וע"פ בחו"מ סי' שפ"ח סעי' יו"ד במסור דמותר להרגו אם הדין כמו ברודף אם יכול להציל בא' מאברי' כמו לחתוך לשונו או לסמות עיניו אי מותר להרגו ע"ש, ועי' במנחת חינוך מ' רצ"ו ות"ר דאף שכ' המשל"מ אם הרוצח בשוגג הרג לגואל הדם או אם נהפך זמרי והרג לפנחס דפטור, זה דוקא הנרדף עצמו היינו הרוצח בשוגג או זמרי כיון דאין מצוה לגואל הדם רק רשות וכנ"ל, אבל באיש אחר שהרג את הגואל הדם או שהרג לפנחס בודאי נהרג עליו כי בחנם הרגו כיון שחבירו לא עשה שום עבירה ברודפו אך הנרדף עצמו אינו נהרג עש"ה. וע"ע בשער המלך פכ"ד משבת הביא ג"כ הרמב"ם דנרדף עצמו א"צ לדקדק בא' מאברי'. והק' ג"כ מסנהד' ע"ג. ע"ב דפריך מאלו נערות כו' ומשני דיכול להצילו בא' מאברי', ולהרא"ם. אכתי גבי הנרדף ניתן להצילו בנפשו, ומחלק דרא"ם לא אמר רק ברודף נפשות דבהיל להציל עצמו לכך לא מידק דייק, אבל ברודף אחר עריות דאינה בהולה כ"כ שפיר