פרדס יוסף בראשית רמח

משום ויהי לי שור זה יוסף וחמור ישכר כדי ללמד בני תורה, ונקט יוסף וישכר דלהם למד רוב תורתו יוסף בן זקונים, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וישכר חמור גרם לסבול עול תורה. ובס' דב"ש כ' עפמ"ש בסוטה מ"ט א' מפני תפילתו של דוד אין ישראל מוכרים רבב כו' ופרש"י שעכו"ם מכבדים לישראל בראותם כי גם להם חלק ה' בעושר וכבוד ע"ש, וגם הממון לישראל לעזור להם לפדות עצמם מכל צרה. ושלח לעשו ברמז שמה שהי' לו שור וחמור אף שאין מגיע לו בעוה"ז רק למצא חן בעיניך ע"ש:

ז) באנו אל אחיך וגו' וגם הוא הולך לקראתך. רש"י נוהג עמך כעשו הרשע. צ"ב מנ"ל לדרוש זאת. וי"ל דלשון גם נאמר בכ"מ רק בשני דברים השייכים להדדי. דהיינו באני באתי וגם הוא בא, אבל לא שייך לומר באנו וגם הוא הולך, וא"כ מוכח דהוא נוהג עמך בשנאה וגם הולך לקראתך וד' מאות איש עמו דג"כ מורה על שנאה לעשות מלחמה. ועי' בהקדמת שו"ת ברית אברהם. וס' עשרה למאה דרוש ד' בזה:

ח) ויירא רש"י שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ראיתי הכוונה דהצר ליעקב שיהרוג את פשו שיצא ממנו ר' מאיר כדאי' בגיטין דנ"ז גבי נירן קיסר דאגייר ונפק מיני' ר' מאיר. ואי' בהוריות די"ג דאסוקו לי' שם אחרים כדאי' מאן אחרים ר"מ. וכן במשה דרשו וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו, וז"ש רש"י שמא יהרוג אחרים היינו ר"מ שעתיד לצאת ממנו (עי' לקמן ל"ג ו'.), ועוד הק' המפו' אחר שראה יעקב שב' מחנות מלאכים באים לכבודו ובטח לא לחנם נשלחו לו ולמה ירא דמלאך א' יכול להרוג מחנה גדולה. וכמ"ש במלכים (ב' י"ט) דסנחרב עלה על יהודה עם חיילותי' וכאשר עמד אצל חומות ירושלים מלאך א' הכה במחנה אשור קפ"ה אלף. וי"ל דמעשה אבות סימן לבנים ויעקב ידע כי א"צ לפחוד מעשו אפי' אם יבא עם הרבה אנשים. אבל פחדו הי' שראה ברוה"ק דגם בדורות הבאים יבואו רבים מבני עשו על ישראל ומה יהי' אתם ח"ו, כי אולי יהי' הדור במעט זכיות ולא יבואו מלאכי מרום לעזרתם. ע"כ לא רצה שיבא עזרתו ע"י נם ממלאכים, ובחר שיהי' הצלתו בדרך חסד ורחמים מאוצר מתנות חנם. ויהי' ג"כ פיעל דמיון לבניו שיהי' בטבע היינו ע"י השתדלות ודורון ותפלה וינצלו מרשעות בני עשו לדורות:

שם רש"י שמא יהרוג אחרים. וכ' רא"ם ק' דילמא באו רק להרוג האחרים שהי' עם יעקב ולא ליעקב בעצמו. דלהם לית בי' משום הבא להורגך השכם להרגו. אלא משום רודף. ורודף ל"ש רק בא"י להציל מא' מאברי' ע"ש עי' כנסת הגדולה או"ח דקמ"ז בלשונות רש"י. שכ' דמדברי' משמע דהא דיכול להציל בא' מאברי' רק באיש אחר ולא בנרדף עצמו דבהיל וא"י לדקדק אם יכול להצילו בא' מאברי', ולי נר' חילוק דבשעת מלחמה שרבים לוחמים עליו אין חילוק בין יכול להצילו בא' מאברי' דירא דמתוך כך אחר יהרג אותו, ועפ"ז יתפרש בשמואל ב' (ג' ל') ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את עשאל, ולכאו"נ הא דיואב ואבישי הרגו לאבנר אין כאן מקומו ובפ' כ"ז ויכהו על החומש שם מקומו. מלבד שמיותר שכ' למעלה וימת בדם עשאל אחיו דאין סברא בשביל שרצה להודיענו שגם אבישי הורגו, ז"א דלא מצינו שאבישי הרגו רק יואב. עד שהרד"ק הוצרך לומר שאבישי הי' שם עם יואב והסכים עמו, ועוד כל כך סימנים בגבעון במלחמה לח"ל, רק להחילוק הנ"ל במלחמה בא הפ' ליתן טעם מה החרי אף הגדול, וקללו יחילו על ראש יואב כו' לכאו' אין ליואב עון דגואל הדם דעשאל הי', עי' סנהד' מ"ט א' וזה הזכיר ויואב ואבישי הרגו לאבנר לומר שבדין קללו דוד שיואב הרגו שלא כדין דהא הרגו על אשר המית עשאל במלחמה וא"כ אין טענה הי' יכול להצילו בא' מאברי'. אבל ק' דבסנהד' שם אתי' ליואב וא"ל מ"ט קטלי' לאבנר הו"ל להצילו כו' ונסתר משם ב' החילוקים עש"ה. וכה"ק בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קפ"ו ואין לתרץ מלכים שאני כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים לחלק בכמה דברים. דהא בגמ' קאמר דנו לאבנר בדין סנהדרין, וכן פרש"י בדע"ד ע"א ד"ה ויכול הנרדף או הרואה להציל בא' מאברי', מבואר דשוה נרדף להרואה דלא כפרש"י בחומש לפי' הרא"ם, ובכנה"ג דחק ונעלם ממנו רש"י הנ"ל, וכן סוגי' דמחתרת דע"ב, ורמב"ם פ"ט מגניבה משמע לכאו' כרא"ם וצ"ע, ונ"ל דודאי יכול להציל כו' אף הנרדף עצמו ומ"מ במחתרת אין חילוק כיון דעשה מעשה מוחזק לרוצח משו"ה א"צ להצילו בא' מאברי', משא"כ בשאר רודף עביד דגזים ולא עביד וא"ש דעת רא"ם לפרש"י דעשו שהי' מועד לרציחות כמ"ש והוא עיף אין להצילו בא' מאבריו ולק"מ. ועי' בריב"ש סי' תע"ג דהנרדף עצמו אינו חייב