פרדס יוסף בראשית רמד

נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. עי' בינה לעתים דרוש ס"ז דודאי יצחק הי' מזהיר לבניו להשמט משבועה ואמר הקול קול יעקב. כשישתמש בקולו שיהי' קול יעקב בדברים לעבודת ה' אז אין הידים ידי עשו שולטות. ואם אין הקול מרוסן בשלמות ומה גם להשבע שלא במקום מצוה חסר שלמותו, ואמר כי כשלחצוהו ההכרח לישבע נשבע אותה השבועה בפחד מיצחק מחמת אזהרותי' עם היותו רחוק מאבי', ומה נעשה בדור הזה. ואוי לדור שקטנים נשמעים לגדולים בדבר זה. כי הבנים שומעים שבועה מפי אביהם וילמדו לעשות כן וכו' ע"ש אריכות:

והנה מה שנזהרו רוב העולם שלא לישבע על אמת בשביל ממון ורבים מהחרדים מפסידים ממון הרבה עי"ז עי' בויק"ר פ"ו ר"י אמר אפי' על אמת הדא דברייתא אמרין בין זכאי ובין חייב לידי מומא לא תעול, ובס' חסידים סי' תי"ח ותי"ט מעשה שהי' אחד מחויב שבועה לנכרי א"ל החכם אפי' אם תתן כל המעות שתוציא בדין לצדקה מוטב שלא תתן לצדקה ולא תשבע אפי' באמת לכן יזהר שלא יעשה עם נכרי או ישראל אלא בפני עדים. ע"ש מזה, ועי' חובת הלבבות שער אהבה פ"ו שכ' אל יזכר שם הבורא לשוא ולא לשקר, לשוא הוא מה שמוצא אדם מן פיו מן השבועות לבטלה וללא צורך ולא יחייבוהו ב"ד ושבועות שקר הוא השבועה שמחייבין אותו בה מן הדין במשאו ומתנו עם ב"א והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע כמ"ש תהלים כ"ד נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וכו', ובפסיקתא רבתא פכ"ב לא תשא אם בשבועות שוא כבר נא' אלא זו הוא שבועת אמת שהוא על שוא ע"ש, ועוד שם ובירושלמי נדרים פ"ב ושבועות פ"ג. כ"ד עיירות חרבו בדרום על שבועות אמת, ובתנחומא ויקרא ובמדבר רבה פכ"ב מעשה בינאי המלך שהי' לו אלפים עיירות וכולן נחרבו על שבועות אמת עש"ה. ובילקוט שמעוני ח"א תשפ"ד. ובפסיקתא שם כל מי שנשבע על השקר לחבירו סופו לצאת ריקם מכל נכסי' ר' יונה אמר אפי' על האמת, ועי' במדרש עשרת הדברות מעשה נורא בא' שצוה לבנו בשעת מיתה שלא לשבע אפי' באמת, וכשמת באו רמאים ותבעו ממנו ממון בחנם וטען להד"מ וחייבוהו ב"ד שבועה ופרע להם כל ממונו עד שהעני, ועוד חבשוהו לבית הסוהר ואשתו הי' כובסת על הנהר להחיות עצמה ובני'. וליחים חטפה בעל הספינה והוליכה מעבר לים וסבלה ענוים קשים ובשביל שלא נשבע אפי' באמת חזר לגדולתו בעושר רב עם אשתו ובני' ע"ש:

וע"ע בר"ן ר"פ כל הנשבעים על הגמ' וליתב לי' בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מיעוט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה אפי' בקושטא לא בעי לאשתבועי ע"ש. ובראב"ע פ' יתרו (כ' ז') וע"ע בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' צ' שנשאל ג"כ בזה והשיב דמפורש בקרא בקהלת ט' מקרה א' לצדיק ורשע וגו' כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא, ולא תוכל לומר אשר נשבע לשקר שכבר הזכיר חוטא, ותו מה לשון שבועה ירא. ההיפך מנשבע הוא אינו נשבע, ועוד דעיקר חסר מן הספר דהול"ל אשר נשבע לשקר, אע"כ דמיירי מהרגיל לישבע באמת ואיננו בגדר חוטא ואשר שבועה ירא ופורש עצמו מלשבע אפי' באמת וכמ"ש אל תהי' רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות, והאריך בזה וסיים דמנהג ישראל תורה ואין להרהר:

ומצאתי עוד בשו"ת שערי דעה ח"א סי' ק"צ להגאון מבראדי ז"ל שהביא רדב"ז שהוא חסידות של שטות מה שאין רוצים לישבע באמת, והוא דחה ויש לו מקור בש"ם עי' תוס' ב"ב ל"ג א' ד"ה אמר בעובדא דרבה בר שרשום שכ' תוס' לא הי' חושש על המתנות מעות רק על השבועה ע"ש הרי דשבועת אמת הוי חמירא לי' ע"ש אריכות בזה. ועי' בסמ"ג עשין קכ"ג וז"ל צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת ועי' בס' המצות עשין מצוה ז' וברמב"ן וקנאת סופרים שם. וחינוך מ' תל"ה. ובחי' מהרא"ך ח"ב הל' שבועות ד"ב ע"ב ובחמדת ישראל בתחילת הספר:

נד) ויזבח זבח בהר. רש"י למשתה, והק' רא"ם למה לא פי' לקרבן, עשו"ת זכרון יצחק בח"ת עפמ"ש בפ"ז דמ"ה א', דהר שנעבד אינו נאסר משום ע"ז אלקיהם על ההרים ולא הרים אלקיהם, ובדף ס"ו ע"ב מסקי דמ"מ נאסר לגבוה, ובמשנה שם דמ"ה א' כ"מ שאתה מוצא הר גבוה ידוע שיש שם ע"ז ע"ש ובתוס', א"כ אי נימא דהשחיטה הי' לצורך קרבן, איך נאמר ויזבח בהר והרי ידוע שיש שם ע"ז ואסור לגבוה אבל למשתה להדיוט מותר:

לב ג) מחנים עי' מ"ש בפ' לך (י"ג ג'). ובבינה לעתים דרוש ב' כ'