פרדס יוסף בראשית רמב

רבותא דסתם נדות חולות קצת א"נ דאינה בת מלאכה. ובשטמ"ק כ' שדרך נדות להיות מרוחקות ממלאכת אפי' ובישול ע"ש הרי דלכ"ע מע"י נדה מותר. ומש"כ הרמב"ן תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה, ק' מקידושין ד"ע אין שואלין בשלום אשה כלל, וכ"פ להלכה באה"ע סי' כ"א סעיף ו'. וע"ע שם בסעי' ג' מותר לאדם להביט באשתו נדה כו' והוא חנדרים ד"כ ע"א, ועי' ריטב"א סוף קידושין והובא שם בפתחי תשובה אה"ע סי' כ"א סק"ג. ובאור זרוע ה' נדה. ועי' בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ד:

ובענין נדה לבעלה אם הוא איסור או טומאה כ' האחרונים דרק משום איסור, ומקור דבריהם מתוס' ב"ק די"א ע"א ד"ה דאין, ועי' בנודע ביהודא מ"ת יו"ד סי' ק"כ, ובהגהות בנו שם מ"ש בזה דרק משום איסור הוא, ופלא שלא הזכירו תוס' ב"ק. והרגיש בזה הגרי"ש בהגהותי' על הנ"ב. ובס' חלקת יואב קמא יו"ד סי' כ"ט העלה דהוא משום טומאה ע"ש שדוחה דברי הנ"ב שכ' אף דכ' טומאתה מ"מ אין זה הטעם ורק משום איסור, וכ' דאיסור נדה רק משום טומאה, וגם כוונת הכוזרי דנדה לאו משום טומאה כוונתו רק דאין האיסור במה שבעלה נטמא, אבל ודאי מודה דאיסור נדה מטעם דאסור לבוא על הטומאה וז"ב כשמש עכ"ל. וע"ש בחלק"י תנינא בהשמטות. וע"ע בשב שמעתתא ש"א פי"ב ובש"ג פ"י מ"ש בזה. ובשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ט', ובאמרי הצבי ב"ק די"א, ובס' אתוון דאורייתא כלל כ"א. והאריכו בזה האחרונים ובאתי רק להעיר והרוצה יעיין בדבריהם:

לז) ויוכיחו רש"י ויבררו עם מי הדין עי' שו"ת ריב"ש סי' תל"א מה ששאלת מה איכא בין לשון הוכחה או תוכחה. הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין ב' ובא הג' והכריע ביניהם כמ"ש יעקב ללבן ויוכיחו בין שנינו. ואמר איוב לו יש בינינו מוכיח ישית ידו, ותוכחה הוא מי שמוכיח לחבירו על מעשיו כמו הוכח תוכיח את עמיתך, ומוכיח לרשע מומו. ויוכח אמש אינו מענין תוכחה דהרי השי"ת לא הוכיח ללבן על מעשי' אלא שצוהו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. ויש בזה הוכחה שהדין עם יעקב ולא עם לבן עכ"ל:

מ) הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, תיבת "הייתי" י"ל ע"פ המשל מהמגיד מדובנא על נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. בשמחה משכחין את העני, רק אם נאבד כלי אז יזכרו שהעני שהי' בבית בטח לקח וזה"פ נשכחתי כמת העני אומר כן, הייתי ר"ל אז הייתי לאיש ככלי אובד אם נאבד הכלי. כן דרכם של אוה"ע ביחוסם לישראל, כמ"ש במד' בלעם סומא בא' מעיניו הי'. בעת המשתה אינם רואים ישראל ורואים רק באחד מעיניהם. אבימלך אמר ליצחק לך מאתנו כי עצמת מאד (תולדות כ"ו ט"ז) ובמדרש כל עצומות רק ממני. אבל מה שהוא נעצם מיצחק זאת לא ראה. בני לבן אמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו. אבל מה שיעקב נתן עושר והצלחה זאת לא ראו, גם וישמע בלק את אשר עשה ישראל לאמורי, אבל מה שאמורי עשה לישראל לא ראה ולא שמע. וכן הי' עם יעקב, וז"ש "הייתי" כלו' אז עלה זכרוני לפניך. רק לעבוד קשה ביום אכלני החורב וגו' אבל בעת שבאתי על שכרי אז שכחת אם יש איזה יעקב:

מב) לולי אלקי אברהם ופחד יצחק. רש"י לא אמר אלקי יצחק דאין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כו' עי' בס' בכורי נפתלי מאד תמו' דהטעם שאין ה' מייחד שמו כו' משום שנ' הן בקדושי' לא יאמין וא"כ על יצחק שכבר העיד עלי' ה' שישאר בצדקותו וייחד שמו עלי' ויעקב בנו יתיירא עוד דילמא ח"ו יתהפך, וכי זה הכיבוד אבי', וי"ל דבאמת ראוי לכל צדיק שילך בכל יום ויום למדרגה היותר גדולה, וזה רק כשעדיין יש לו בחירה. ויש לו פעמים נפילה קצת. ועי"ז הוא חוזר ומתעלה יותר. אבל יצחק כבר כהו עיניו וחשוב כמת ונעשה כמלאך. ולפי"ז אע"פ שה' ייחד שמו עליו משום שנעשה כמלאך מ"מ יעקב יירא לומר אלקי יצחק. ואין הפי' נתיירא דילמא לא ישאר בצדקותו ח"ו לומר כן, אלא נתיירא לומר כן מחמת כיבוד אב כי זה הי' מדרגה קטנה ליעקב שיאמר על אביו שניטל ממנו בחירתו. רק אדרבה שעדיין יש לו בחירה ונקרא עוד הולך. ועמש"ל (כ"ח י"ג):

מג) הבנות בנותי וכל אשר אתה רואה לי הוא. כן דרך הרמאים כשיראו אם יבררו הטענות דרך פרט אז יבינו כולם עם מי הצדק ואמת, לכן אומר דרך כלל כי אין לי טענות ודברים עם כנגדי רק כולה שלי הוא. לא כן יעקב הציע כל טענותי' לפני האנשים בפרט. זה עשרים שנה וגו' טרפה לא הבאתי כו' היית ביום כו', והראה כל פרט ופרט בראיות כי עבד באמונה. וה' הצליח אותו: