פרדס יוסף בראשית רמ

וא"ש נמי בפרשתינו (כ"ט ט') כי רועה הוא וק' דהול"ל היא ביו"ד על רחל, ולהנ"ל א"ש דדרך זכרים להיות רועים ולא נקבות, ורחל דעשאה מעשה זכרים שייך ל' זכר הוא בואו, ועי' ג"כ בשמות (ב' י"ז) ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם, מתחלה אמר ויגרשום דעשאו מעשי זכרים במה שהי' רועות בהמות ועמד משה והושיען להורות שאף שהם נקבות מ"מ יש להם דין רועה ואח"כ אמר צאנם לפמ"ש במדרש שאף צאן הרועים השקה משה, וכל היכי כשיתקבצו זכר ונקבה במלה אחת יבא בתאר זכר:

ועי' ג"כ בפ' בשלח (ט"ו כ') ותצאן כל הנשים וגו' ותען להם מרים וגו' וקשה דהול"ל להן, ועי' בכל"י שם שעמד בזה, וי"ל כי מרים בכוון אמרה להם לאנשים שירו לה' כי גאה גאה ולא אמרה להן להנשים שתשורנה יען כי קול באשה ערוה, אך זה דוחק כי לפי"ז הנשים לא שרו רק אנשים והלא האנשים כבר אמרו שירה ורק י"ל כשראו האנשים שמרים לקחה התוף וכל הנשים אחריה, בודאי שאלו למרים מה זאת וענתה להם להאנשים, כי בזה שאמרה להנשים שירו לה' כי כו' וזה הי' תשובה לאנשים, ובזה מדויק היטב הלשון ותען דאל"כ הול"ל ותאמר להן מרים, אך התשובה הי' לאנשים, וע"ע בקובץ אהל תורה סי' נ"א ובפ' שמות (א' כ"א) ויעש להם בתים, קשה ג"כ דהול"ל להן, וי"ל דע"י שהחיו הילדים במים ומזון נתעלו למדריגת זכרים שהם בחינת משפיע ולכן כ' לשון זכר, וא"ש בפ' בשלח ותען להם מרים שאמרה שירה כאנשים, ועלתה למדריגת זכרים:

יד) ותען רחל ולאה. בתיב"ע ואתבת רחל באסכמותה דלאה, וכתב המפרש דאל"כ למה הקדים רחל ללאה, ובמדרש איתא מפני שדברה בפני אחותה הגדולה מתה תחלה, ועי' שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ע"ו דרצה להוכיח מזה דמחויב אדם בכבוד אחותו הגדולה ואח"כ דחה דאי משום הא לא ארי', כי מלבד שאין למדין הלכה מאגדה, בלא"ה ליכא למילף מהמדרש כלום, שאין זה נכנס בסוג חיוב כבוד רק שהוא ביזוי לדבר בפני מי שגדול ממנו ואף שאינו קרובו, וכדאיתא באבות פ"ה בשבעה דברים שבגולם עש"ה, והובא כן בפתחי תשובה יו"ד סי' ר"מ סקי"ט, ועי' בפ' וישלח (ל"ה י') ובפ' ויחי (נ' י') בענין לימוד מאגדה:

יז) וישא את בניו ואת נשיו, רש"י הקדים זכרים ועשו נקבות, וערא"ם ושפ"ח לפי שהי' שטוף בזימה נשיו עיקר, ומאוד קשה דבפ' שמות (ד' כ') ויקח משה את אשתו ובניו הרי דגם משה הקדים אשתו לבניו, וכן מצינו באבות שקיימו כיבוד לנשותיהן בפ' לך (י"ב ח') ויט אהלה פרש"י מתחלה נטה אהל אשתו ובפ' וישלח (ל"ה כ"א) ויט אהלה, גם בהעבירו את מעבר יבק את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו (ל"ב כ"ג):

ומצאתי בשו"ת זכרון יצחק בסופו שכ' דאם בורח הוא מקדים ליקח חביב דשמא לא יספיק עת ליקח הכל, אבל כשנוסע בלא חפזון לפעמים, אחרון חביב, ויעקב בברחו לקח תחלה בנים דחביבין יותר, ועשו דהלך מבושה שמכר בכורתו, ערש"י וישלח, וג"כ נחפז הקדים נשים שחביבין לו ביותר, משא"כ משה דלא נחפז לכן לא הקפיד לקחת החשוב תחלה, וא"ש מאמר יעקב ללבן (ל' כ"ז) תנה את נשי ואת ילדי, דשם ג"כ דחפץ לילך ברשות לא הקדים בניו:

כ) בלי הגיד לו כי בורח הוא. וקשה וכי הבורח אומר מקודם שיברח. וכתב בס' מנחה בלולה דעל כל דבר קטן וסכסוך שהי' בינו ובין לבן הי' מפחידו תמיד ואמר כי בורח הוא והורגל לבן לכך, וזאת הי' מחכמת יעקב כדי שלא ירגיש לבן כשיברח באמת ויגנוב את לב לבן ובמה גנבו "על בלי" ר"ל על לא דבר, על כל דבר קטן הגיד לו כי בורח הוא ע"ש, וע"ע באלשיך שכ"כ, עוד ראיתי דדרך העולם כשיסע א' לעיר אחרת מרצונו הטוב אין לו געגועים אל מקומו הראשון, וישכח תיכף, אבל כשיוצרך לברוח מעירו אז תמיד יש לו געגופים אל מקומו הראשון, ויעקב בא אל לבן מחמת ב' טעמים, א' כי אביו צוה לו לילך פדנה ארם ליקח אשה, ב' רבקה אמו א"ל ברח אל לבן אחי, ויעקב לא סיפר ללבן כי נחוץ הי' לו לברוח, שאם ידע לבן שאין לו עצה לשוב לביתו ירדהו בפרך, ורק א"ל מאמר אביו שהלך ליקח אשה וחשב לבן שישאר שמה לעולם. אך יעקב חשב תמיד לשוב לארץ אבותיו, וכשסרה הסבה אשר בעבורה הי' מוכרח לנוס, כי שב חמת אחיו ממנו החל להכין א"ע לשוב לארצו, אז נודע ללבן דבר חדש שברח מביתו, ואמר לבן אם הייתי יודע שברחת וסוף שתשוב לארצך לא הייתי מתחתן עמך, וז"ש ויגנב כו' מבלי הגיד לו כי בורח הוא כלו' שלא הגיד לו אז בבואו אליו כי ברח מארצו ולא ברצונו הטוב בא אצלו:

ובס' דב"ש כ' דדרך הבורח ליקח רק דברים הנצרכים והמוכרחים, ויעקב לקח הכל