פרדס יוסף בראשית רלו

לשרוף בגדים יקרים, ועי' במשנה מדות פ"א רשות הי' לו לשרוף בגדו, וע"ש בתפארת ישראל דהא איכא בל תשחית, ובס' אגרא דבי הלולא בסופו מ"ש בזה ובשם הבעש"ט ז"ל איתא בשעת התנאים שוברים כ"ח כי א"א לקרוע התנאים ככלי חרס אחר שנשבר אין לו תקנה ובחופה כלי זכוכית דיכול לפטרה בגט דוגמת כ"ז שאע"פ שנשבר יש לו תקנה, ועי' בס' מרום הרי"מ מהרה"צ מגאסטאנין ז"ל מ"ש בזה:

ועי' צל"ח ברכות כ' הטעם לשבירת כלי זכוכית רמז שאדם דוחה לכ"ז שיצירתו מעפר וכששיבר יש לו תקנה, גם אדם כי נשבר ע"י חטאיו יש לו תקנה בתשובה, וגם אין לו טהרה במקוה כן האדם אם נטמא בעונותיו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. גם י"ל כמו שכ"ז כלי חשוב ועיקר יצירתו מעפר כן האדם נוצר מעפר. וכמו שכ"ז יש לו תקנה להיות חוזר ונעשה כלי כן בנ"א בתחיית המתים. וע"פ בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רל"ג מענין הלולא דרשב"י בל"ג בעומר בצפת ובשו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד עש"ה. ועי' מה שכתבתי בזה בפ' בראשית (ג' כ"א):

כז) ויברכני ה' בגללך. עי' מהרש"א ברכות ח"ב א'. תיכף לת"ח ברכה שנ' ויברכני כו' רש"י בחומש פי' שע"י בא לי ברכה כו'. ערא"ם ומכאן לא משמע כן אלא על צאנו שהי' מעט ונתרבה אמר שנתברך תיכף מיד בביאתו כדמפורש כי מעט אשר הי' לפני ויפרוץ לרוב וכו' ופי' ראב"ע שנתברכה משעה שראה רגלי בביתך. ודומה ויברך ה' את בית המצרי שתיכף הי' ברכה ע"ש. ועי' בלוית חן הא דלא פירש דהברכה בעשירות רק ברכה בבנים. י"ל דזה הי' אפשר ללבן לתלות במזל בניו כמ"ש בפג"ה בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן, לכן פרש"י דהוא גופי' שיהי' לו בנים זה עצמו הי' סימן שנתברך בגללו:

לב) שה חום בכבשים. רש"י איתן שילדו מכאן ולהבא. עי' כת"א הא דביקש רק על הנולדים ולא ביקש שליש או עשירית כדרך מקבלי צאן י"ל משום דיעקב אמר עשר אעשרנו לך ובבכורות נ"ו לוקח פטור ממעשר בהמה, א"ר לקח י' עוברין במעי אמן חייבין במעשר א"ק כן תעשה בשעת עשיי' מיעוט הכ' פרש"י ובמעי אמן לאו שעת עשיי' הוא שאין ראוין להתפשר. ודורות ראשונים הי' מכניסים פירותיהם דרך שפרים כדי לחייב במעשר. ובב"מ מוכח דכל מה שפועל לוקח בשכרו הוי לקוח, וזה כוונת יעקב שלא ביקש ליתן לו שליש כיון שהי' ביד לבן רשות שיתן לו איזה שירצה ולא נקנו לו במעי אמן הוי כלקוח ופטור ממעשר. ולכן אמר שיתן העוברים ונקנו לו במעי אמן והוי כלוקח עוברין דחייב במעשר. ובס' משנת חכמים קונטרס מעלת המדות דקל"ו כ' דאם יתנה במחצה שליש ורביע א"כ יהי' שותף ופטור ממעשר. עי"ל דאיתא בהג"א ופסקו הפוס' דבהקנאת בכור ל"מ רק הקנה בהמה לעוברה דאל"כ הוי דשלב"ל. ועל דבר שאינו קצוב ל"מ קנין עי' חו"מ סי' קל"א. ר"ז ורל"ב. לכן אם ישעבד לו לפי מספר הצאן ל"מ דהוי אינו קצוב ולהרבות עליו מוהר בין אם יהי' רב או מעט לא רצה לכן המציא עצה כל שה כו' ויהי' לו זכות בכל הצאן ויהי' יכול לקיים מצות מעשר:

שם וכל שה חום. פרש"י דאדום. ורמב"ן הוסיף דמגזרת אור החמה שדומה לשמש שיתאדם קצת, עי' ס' מיני תרגומא דהביא ראי' מב"ב פ"ד א' האי שמשא סומקתא הוא תדע וכו'. וכ' רשב"ם ש"מ שחמתית אדומה וע"ש חמה שהיא אדומה קרי לחיטין אדומות שחמתית עכ"ל ועי' באורי מהרא"י להתה"ד דביאר ענין המקלות דאיך צדיק כיעקב יעשה רמאות וי"ל דכדין עשה שהתנאי בתחלה הי' שכל צאן שיהי' בו אחת מן הסימנים הללו או נקוד או טלוא או חום ונקודים, וברודים בכלל אלו הסימנים הי' כדמוכחי קראי וראי' דחד סימן הי' התנאי כדכ' וכל שה חום בכבשים מדהאי לחוד אינך נמי לחוד, ונתיירא יעקב מטענת רמאות שיאמר שכולם צריכים להיות נקוד וטלוא וחום ולא יהי' פירושו או זה או זה כמו חלץ ועשה מאמר. ולכך פצע המקלות ועשה בהן רק ב' סימנים וא"כ כל הצאן שילדו בג' סימנים ודאי שלו הי' מדינא דסימן א' מעצמו בא, ולפי היושר הי' התנאי רק סימן א'. וכן כשנותן פני הצאן לנוכח הצאן כסה סימן א' וקרא מסייעני ויתן פני הצאן אל פקוד וכל חום בצאן לבן ואלו סימן שלישי לא כ' כאן עכ"ל, ועי' בבעה"ת עה"ת:

ובשו"ת מהר"ם פדוואה סוס"י ס"א וז"ל ע"ד פשט חה"ר אסרלין במקלות כו' פשט הרב אינם בידי. ומעתה יקשה למעלתך מדוע לא שם המקלות בעטופים מאחר כי בדין הי' שלו. נלע"ד שפי' הרב הפסוק ושה מקושרים היות שתאוותם היתה מרובה נזקקו בהתאספם יחד לשתות ושם לפניהם המקלות, והעטופים ר"ל שלא