פרדס יוסף בראשית רכו

סי' קנ"ז סק"ד בשם משנת חכמים ריש ה' יסוה"ת שכ' דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו, וכ' עוד שם דדוקא בבא האנס לבטל ממ"ע א"צ לבזבז כל ממונו, אבל אם בא האנס ליטול ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דילמא לא שנא ע"ש, וע"ע בהגהות הרצ"ח בשם מור וקציעה ליעב"ץ שהק' דאם קיי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו א"כ לא יהי' ממונו חביב מגופו, וכ' דנעלם ממנו רמב"ן פ' בא דדוקא באומר אינו עושה ומקרי מבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים מצות התורה, ועי' בס' אמרי הצבי בב"ק שם. ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ב סי' ל"ט ג"כ העיר מביצה דכ"א:

והנה באמת ק' בגמ' ב"ק דהו"א דקאי על שליש ממונו דצריך לפזר במ"ע למה לא מקשה מתקנות אושא דהמבזבז א"י יותר מחומש, ומצאתי שהפיר בזה בכל"ח. וכ' דבתקנת אושא מיירי במצוה שאינה חיובת דהלימוד מיעקב שלא אמר אלא על נדרים שאין חייב בהם אבל במצות המחויבת בצדקה כגון דקיימו קמי' פניים י"ל דלא מיפטר בחומש, ולהניח את העניים רעבים. וא"ש דקו' הגמ' בב"ק דאיירי במצוה המחויבת והו"א דמחויב לפזר שליש ממונו, וע"ז משני דלא איירי כלל בדין זה אלא בהידור מצוה. ועשו"ת תשובה מאהבה ח"ג. ובחלקת יואב קמא בדיני אונס ענף ז' חידש הא דאין אדם מחויב ליתן כל ממונו במ"ע הוא רק שאינו מחויב ליתן יותר מכדי שווי' אבל מה ששוה הדבר באמת חייב ליתן כל ממונו וז"ש המבזבז היינו ליתן יותר עש"ה, ועי' בס' אתוון דאורייתא כלל י"ז בזה. ועי' ג"כ שטמ"ק כתו' ד"נ דלת"ת יוכל ליתן יותר מחומש, ועי' נח"ק פ' תשא עה"פ ונתנו איש כפר נפשו "איש כפר" בגימ' תורה:

ועי' בשו"ת בית יהודה יו"ד סי' מ"ט מהגאון הספרדי מהר"י עייאיש שהערה הראי' מיעקב הא הוי דשלב"ל, ועש"ך יו"ד סי' ר"ד סק"ט דמי שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מממונו דאין הנדר חל. וכן ק' מ"ש חנה ונתתי לה' כל ימי חייו (ש"א א' י"ד) וק' איך חל נדרה על בנה שיהי' נדר ועוד של"ה בעולם. הא אמרי' איש מדיר בנו בנזיר ולא אשה (נזיר כ"ח ב') ואפי' באיש לא מצאו טעם רק אמרו הלכה הוא בנזיר ע"ש, ואפ"ל דחנה כיון דהי' עקרה ובקשה מה' ליתן לה זרע ע"ת שיהי' נזיר ואח"כ נפקדה הוי כאלו נתנו ה' על תנאי הנז' וכן יעקב שאלת המתנה הי' ע"ת. ועי"ל דאי' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ח וחו"מ סי' רי"ב דיש חילוק דמי שמקדיש חוב שיש לו על אחר דהוי דשלב"ל בין אומר יהי' הקדש, בין אומר כשיבא לידי אקדשנה דאז מועיל וכן חנה אמרה לכשיהי' לי זרע וכן ביעקב שאמר אעשרנו לך. ואע"ג דמ"ש חנה כל ימי חייו אין בידה לכשיגדיל, מ"מ הובטחה בבנה לכשיגדל יקבל הנזירות בשביל עצמו. ובאמת ברמב"ם סוף ה' ערכין שהבאתי מפורש כן ע"ש וכ"כ ברמב"ם בפכ"ב ממכירה, ובטור חו"מ סי' רי"ב הביא בשם הרא"ש שחולק על זה, ועי' בסמ"ע וש"ך סקי"ג וטו"ז שם, ועי' בחת"ס יו"ד סי' רמ"ג שהאריך בזה ובדברי הראב"ע כאן. ועי' בקובץ אהל מועד קונ' ד' סי' ל"ח אהא דמבזבז רק במ"ע ולא בל"ת נסתפקתי אם הי' לפניו עשה לדחות ל"ת ואפשר לקיים שניהם ע"י בזבוז יותר מחומש, כגון שיש לו מצה של חדש וישן, אבל על הישן צריך יותר מחומש אם יכול לאכול מחדש, או כיון דאפשר בישן ע"י הוצאות ממון אסור בחדש, וצריך להוציא כל ממונו שלא לעבור על ל"ת אלא שאם נאמר לו להוציא יותר מחומש הלא רשאי שלא לאכול כלל, ואם נאמר שלא יאכל כלל הלא עדל"ת, והיכי לידייני האי דינא, וכ' דרשאי לאכול החדש ול"ה אפלקיי"ש כיון דפטור יותר מחומש. וראי' מריש יבמות לאו בלאו דמחמר סד"א יבא עשה דכיבוד אב וידחה ל"ת ע"ש וק' להפו' דמחמר רק בבהמת עצמו הא אפלקיי"ש שיפקיר בהמתו ולא יעבור בל"ת, ועכצ"ל דאינו מחויב להפקיר ממונו לקיים כיבוד אב דקיי"ל משל אב, ואפי' למ"ד כיבוד משל בן ג"כ לא יתחייב בכה"ג כמ"ש תוס' סוף אלו מציאות משו"ה לא מקרי אפלקיי"ש. וה"נ היכי שצריך להוציא יותר מחומש אין זה אפלקיי"ש דאין המצוה מחייבתו לזה. וע"ע בסי' ע"ו, ובסי' צ"ד כ' ג"כ דשיעור חומש ושליש שצריך להוציא לקיים מ"ע הוא רק מדרבנן, ומדאו' כשאין המ"ע לפניו פטור ממנה, וא"כ ל"ה אפלקוי"ש פ"י שיקנה של ישן דמצוה רק על החדש שיש לו ולא על המצה שאין לו עש"ה. וע"ע מ"ש בפ' וירא (י"ח י"ט):

כט א) וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. ערש"י וספורנו וכל"י. ובס' מנחת יהודה כ' דיל"ד דהי' צ"ל וילך יעקב, ותו דהול"ל בהדיא וילך לחרן, וי"ל