פרדס יוסף בראשית רכא

ז"ל אמר עפמ"ש בגמרא כל החלומות הולכין אחר הרהור יום, ומעולם לא חלם פילא דמעייל בקופא דמחטא עי' ברכות נ"ה ב'. וז"פ אכן יש ה' בודאי ולא תאמר שזה רק חלום מהרהורי לב היום ומסיים ואנכי לא ידעתי היינו שמעולם לא ידעתי שיש ה' במקום הזה, וא"א להיות חלום שלא הרהרתי בזה. ואיתא בשם הרב הקדוש ר"ש מאסטראפאליע ז"ל כי יעקב כעת ע"י מראה הסולם שראה כסא הכבוד נודע לו שגם צורתו חקוקה שם, ועד עתה ידע שחקוק אריה כרוב נשר אכ"ן, וז"ש אכן יש ה' במקום הזה. אולם אנכ"י ר"ת אריה כרוב נשר יעקב. זה לא ידעתי, ועי' בס' אזור אליהו סי' קצ"ד שהקשה שהרי ידע שמקום קדוש הוא וחזר לאחוריו להתפלל שם, ואיך אמר ואנכי לא ידעתי. וי"ל בדרז"ל שהראו לו ביהמ"ק בנוי וחרוב ובנוי והראו שאעפ"י שיחרב עדיין בקדושה עומד כמאחז"ל מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, וע"ז תמיהתו אכן יש ה' כלומר יש ה' לעולם במקום הזה אפי' בחרבנו ואנכי לא ידעתי זה, וע"ע בקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ"ט שכ' ג"כ כנ"ל וכל דבריו לקוחים מס' אזור אלי', וע"ע בדברי שאול. ובס' קהלת יצחק הק' למה מראה רש"י שזו קפיצת הדרך היינו כשחזר מחרן להר המוריה. הלא איתא במד"ר ויצא מב"ש וילך חרנה בן יומו נמצא בהליכתו הי' לו קפיצת הדרך ורש"י כ' שהי' בחזירתו. ב' מ"ש הלשון אפשר שעברתי בלשון ספק, וי"ל דאיתא בזהר שיש ב' קפיצות הדרך, א' שאדם הולך מהרה ונעשה קל ברגליו כמ"ש על אברהם שנעשה כל פסיעה ג' מילין כשרדף אחר המלכים וזה קפיצת אדם. ב' כשהלך כדרכו והמקום שצריך לשם הולך נגדו וזה קפיצת הארץ, והנפק"מ דאם יעקב הלך מהרה וחרן עמד במקומו נמצא עבר דרך הר המוריה ולא התפלל שם. ואי חרן בא לכאן עם הארץ נמצא ל"ה יעקב בהר המוריה. ועוד נ"מ אם בא לחרן כשרוצה לילך להר המוריה צריך לחזור, ואי חרן בא לכאן והר נשאר במקומו ואם רוצה לילך להר צריך לילך לפניו ובאמת יעקב הי' לו קפיצת אדם. אבל לא ידע וסבר דילמא הי' קפיצת הארץ והר נשאר במקומו, לז"א אפשר כו' יהיב דעתו למהדר כי לא ידע לילך לפניו או לאחריו. וכשחזר עד בית אל וראה שהר בא אצלו וידע שקפיצה ראשונה הי' קפיצת אדם וזאת היא קפיצת הארץ. לזה כתב רש"י ואומר אני שזה הוא קפיצת הארץ כי ראשונה הי' קפיצת אדם, וע"ע בלקוטי שושנים. ובחתם סופר על כתובות די"ו אריכות:

ובחולין צ"א ב' וקפצה לו הדרך בעי למיזל אמר ה' צדיק זה בא לבית מלוני ויפטור בלא לינה, וכיבה השמש, והקשו המפו' דלמה הוצרך קפיצת הדרך כולי האי שיצטרך אח"כ לכבה קודם זמנה, הא הי' די בקפיצת הדרך מעט פחות, עד שלאחר שיסיים תפילתו יהי' לילה וממעט בניסא עדיף, ועוד הא ע"י קפיצת הדרך יפסיד שכר פסיעות, ואחי הררש"ז נ"י כתב לי כיון שחטא לחרן שהוא חו"ל. ומלאכי א"י אין רשאין ללותו לחו"ל והלכו להם ומלאכי חו"ל אינן רשאין לילך לא"י. ונשאר בלא לויה ושמירה. לכן הוכרח לקפיצה מחרן עד הר המוריה ששם שורה השכינה ותהי' לו לשמירה. וממילא נצרך הנס שיכבה השמש קודם זמנה, וראיתי פשט ע"פ תהלים קי"א יודע ה' דרך צדיקים. שאף שמצוה לרוץ לדבר מצוה כמ"ש בשבת אעפ"כ אינו מפסיד שכר פסיעות כי יודע ה' דרך צדיקים ונחשב לו כאלו הלך במתינות:

ובחנוכת הבית של ישיבת חכמי לובלין ביום כ"ח סיון תר"צ אמר אדמו"ר הגה"ק מגור שליט"א בשם הבעש"ט ז"ל על הפ' אין זה כי אם בית אלקים. וזה שער השמים הכוונה של "אין זה" י"ל לפמ"ש חז"ל שיראה נקראת "דרתא" ותורה "תרעא לדרתא" ועי' שבת ל"א ב' חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד וע"ש במהרש"א. וביומא ע"ב ב' וברש"י שם) כשיעקב ראה היראה אשר שורה על המקום ממקום המקדש' אמר מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלקים" כאן לפי שנורא המקום הוא דרתא בעצמה "כי אם בית אלקים", אבל "וזה שער השמים' הי"ד שנים עד עתה של שם ועבר שלמדתי הי' רק תרעא לדרתא. כן הישיבה שהוא בנין מפואר אברך שיהי' תרעא לדרתא עם דרתא ביחד ר"ל שיהי' בו תורה ויראה:

יח) וישם אותה מצבה ויצוק שמן וגו'. עי' בס' זרע ברוך על מנחות דכ"ב. על דאיתא שם מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט וא"ש הא דחולין ויקח מאבני המקום כו' וכולן נבלעין כאחת. ומנ"ל הא ונראה דקשה כיון דיעקב שימש באבן הזה וכבר נפסל למזבח. והיאך לקח למזבח, ואף אם נאמר דז"א רק למצוה ולא לעכב, אכתי קשה כיון דהי' הרבה אבנים הי"ל ליקח מאותן אבנים שלא נשתמש בהם, עכצ"ל דכולן נבלעין כאחת. וכ' מאבני מוכח שהי' אבנים אחרים שלא נשתמש בהם. וכ' ויקח את האבן אלא ה"ט שהי' מרובין כו' ונבלעין כו':