פרדס יוסף בראשית ריט

יבוא עזרי, האשה שתהי' עוזר לי מאין אקח, אם לבחור בהון או בית, לא זה העיקר, ורק עזרי מעם ה' היא תשביע חלק ה', ומתחלה ברא ה' השמים ואח"כ הארץ לומד שהשמימיית ורוחניית עיקר להארציית וחומריית וזה עושה שמים וארץ, וז"ש ויצא כו' אשא עיני אל ההורים וכו', וברש"י כאן עי' במהרש"א מגילה די"ז א' ובאיי הים שם:

יא) ויפגע רש"י לשון תפלה עי' בחולין צ"א א' ובמהרש"א ד"ה כד צלי, וד"ה מלמד ובס' זרע ברוך ריש ברכות, ובענין ב' שעות ששקעו עבורו ואח"כ זרחה עבורו, ובווי העמודים מבן השל"ה פ"ט, ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' כ"ט באריכות. ובברכות דכ"ו אברהם תקן שחרית וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם. ואין עמידה אלא תפלה, יצחק מנחה ויצא יצחק לשוח בשדה. ולפני ה' ישפוך שיחו. יעקב ערבית ויפגע במקום. ובסנהדרין דמ"ד ב'. לעולם יקדים תפלה לצרה שאלמלי הקדים אברהם לא נשתייר כו' נלמד מזה שצריך להשכים טרם התעורר דין, וז"פ תקן שחרית בעת שהשמש זורחת וישכם אברהם, ויצחק למד שגם בעת שינטו צללי ערב והרע מתרגשת לבוא יעתר לנו ה' וזה מנחה והורה לנו שגם בעת המנחה החיוב להתפלל ורמזו תפלה לעני כי יעטוף (מלשון העטופים ללבן) ויעקב למד דגם בעת שכבר באו פגעי הזמן וצרה ויגון, גם אז לא תמנע מן הרחמים אף כשחרב חדה מונחת על צוארו לא ימנע מן הרחמים דאליפז לקח את כל מקונו. וז"ש יעקב תיקן ערבית, ושם בברכות תפלת ערבית רשות וקשה למה יגרע ערבית שתיקן יעקב מתפלת אברהם ויצחק, הא יעקב היה הבחיר שבאבות (ועב"ר פרשה ע"ו), ורק דיעקב לא רצה לתקן תפלה כלל, וכשרצה כעת להתפלל תפלת אביו מנחה. והתחיל להתפלל שמ"ע לשם מנחה ומחמת שפתאום השקיע החמה ונעשה לילה ממילא נעשה תפלה זו תפלת ערבית, ולכן ת"ע רק רשות ואנו קבלנוה לחובה. ובספרי קבלה כ' הטעם דערבית רשות, דתפלות שלנו אינם ראוים לעלות אל השמים. רק ע"י תפלותינו מתעורר אברהם משנתו ומתפלל ועם תפלתו עולה ג"כ תפילותינו. וכן במנחה. אבל בערבית אין תפלותינו מעורר יעקב. דיעקב לא מת כמ"ש בתענית ד"ה. ועשו"ת חשק שלמה בסופו בחי' על ברכות פלפול גדול בזה. וביע"ד ח"ב די"א. ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' י"ו, ובעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ב סי' י"ז, ובפי' יד יהודה על ע"מ אות ל"ג. ובפנ"י ברכות:

ועי' ראב"ע, מתנגד לדרשת האומרים כי באור "ויפגע" הוא התפלל "ובמקום" הוא אלקים כמו בשפת התלמוד. ואומר ראב"ע ואל תשיבני ממקום אחר יוכיח עכ"ל וצ"ע, והפשט אם תתעקש לומר כי מקום הוא אלקים כי כן כתיב במגלת אסתר רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", שהדרשנים אומרים כי באור ממקום הוא אלקים. ע"ז עונה הראב"ע "אחר יוכיח" כלומר הן שם כ' ממקום אחר. דלא יוכל להיות באורו מאלקים אחרים. וז"פ אחר' יוכיח כי באור מקום הוא מקום ממש:

שם ויקח מאבני המקום. רש"י עשאן כמרזב כו' עי' בחולין צ"א כ' ויקח מאבני וכ' ויקח האבן כו' נעשו כולם אבן א' ובתוס' יש לפרש שלקח אבן א' מהאבנים הרבה. ולכאורה סותרים נגד קו' הגמ' ובס' אדני פז תי' דקשה מנלן שמריבה הי' עלי יניח ראשו כו' דילמא משום שרצה יעקב לעשות מזבח מאבן לצוק עליו שמן, ולא רצה מכל אבנים לעשות מזבח ולכן נעשו כולם אבן א', אך שעל זה קשה הא אסור לעשות מאבן א' כמ"ש מצבה אל תעשו לכם. ואבות קיימו התורה, ובודאי עשה מב' אבנים אלא ש"מ שמריבה הי'. ואכתי ק' כיון שנעשו כולם אבן א' למה לא לקח עוד אבן מאבני המקום שיהי' ב' אבנים אלא ש"מ שלקח מתחלה כל אבנים ול"ה שם עוד אבן, וא"ש שכ' תוס' שלקח אבן אי שקשה לתוס' קו' הנ"ל דילמא מריבה הי' ולכן פי', ואכתי קשה ולמה לא לקח עוד אבן אלא ש"מ שכל אבנים לקח מתחלה ונעשו אבן א' עכ"ל בקיצור. ובספר נחלת עזריאל על חולין כ' דהקשה לתוס' מה מאבני הול"ל אבני ואי דאז הו"א כל האבנים מה נ"מ אי הוי טעי בכך, ותו דמנ"ל שנעשו לאבן א', דילמא תחילה נטל רק אבן מהאבנים, ותו מה קמ"ל דנטל מאבני המקום ההוא דוקא. ותו מה ויקח האבן אשר שם מראשותיו הלא בשעת שימה הי' הרבה, א"ו דהקרא קמ"ל ויקח מאבני בשעת קיחה נעשה נס שהי' קיחה א' מאבנים הרבה שנעשו לאחת, וזה פי' תוס' שלקח אבן א' מאבנים הרבה ר"ל מן ההרבה אשר נטל נעשה אחת עש"ה והגר"א מווילנא ז"ל אמר דלכן לא פירש"י בחומש כפשוטו כמ"ש תוס' דביומא מ"ח א' ולקח מדם הפר הפי' דם מהפר יקבלנו דאס"ד מדם ואפי' מקצת דמו. והא קיי"ל דצריך לקבל כל הדם, וגורעין ומוסיפין ודורשין. ואות מ' מתיבת מדם שייכת אל תיבת הפר. ופי' ולקח דם מהפר ודם מהשעיר, וגם כאן י"ל כפשוטו ויקח מאבני המקום