פרדס יוסף בראשית רטו

משטמה בלי שום פירוש, ובלבו אמר יקרבו ימי אבל אבי כי בהרגו את יעקב יפליג אבי בצער ויתאבל אביו עד שימות עש"ה:

עי"ל מ"ש אשר ברכו אביו. בא לרמז על מדת צרי העין שאינם חוששים מה שחסר להם רק מה שטוב לאחרים. וז"ש וישטום כו' רק על הברכה. ועי' יע"ד ח"א ד"ה דאם יש לו טרפה אף שיש היזק גדול לא יכשיל חבירו ולא יהי' לו עג"נ גדול, ובמו"מ להיפך רוב בנ"א לא יחששו על גזל ועושק דגם יוה"כ אינו מכפר, ורק כל הצער מה שחבירו מרויח אפי' סך קטן גדול יותר מהיזק שלו אפי' אלפים, וגם כ' המפו' הקול קול יעקב בדברים שנוגעים לקול תפלה ותורה אנו כיעקב. אבל וידים בדברים הנוגעים לידים מתנהגים כעשו, וז"ש "לך ה" הצדקה בדברים הנוגעים "לך ה' " אנו צדיקים. אבל "ולנו" מה שנוגע לנו בין אדם לחבירו אנו בבושה:

ועל קו' הנ"ל שלא נאמר ימי מיתת אבי נר' לתרץ דאחז"ל במדרש כשקול קול יעקב מצפצפת בתורה אין ידי עשו שולטות, וז"ש יקרבו ימי אבל אבי ואז יהי' יעקב אסור ללמוד תורה כי האבל אסור בלימוד ולא יהי' קול קול יעקב ואז ידי עשו שולטות בהם, אבל בלא"ה אין עשו שולט ביעקב, ועי' ג"כ בשבת ד"ל ע"ב בדהע"ה, ובמו"ק כ"ח בר' חסדא דהי' עוסקים בתורה ולא שלט מלאך המות, ועי' בס' כפלים לתושיה. ושמעתי מתרצים פ"פ צחות על מ"ש יקרבו ימי אבל אבי וכו' דאם יהרוג אותו מקודם יהי' צעקה גדולה היתכן שאח והרג לאחי', וכמו בקין והבל שהי' לדראון עולם אכן חשב כשימות אביו ויצטרך להתפלל לפני העמוד ולומר קדיש, אז כשילך יעקב להעמוד יתן פשו לו מתנות יד כדי להמית ולא יהי' הצעקה ודולה כל כך, כי הרבה יצדקו אותו ג"כ כי הרג אחיו על דבר מצוה כי הוא רצה להתפלל לפני העמוד ולזכות את אביו בעוה"ב, ואע"פ שהוא צחות אעפ"כ הוא אמת ופוק חזי מה טמא דכר, אם שונא לרעהו ולא יוכל לעשות לו רעה בגלוי, או כשהוא עוסק בדבר מצוה אז יוכל לבזות אותו כי לא נותן כשיעור אשר ראוי ליתן, ופושט טלפי' כחזיר שמתכוון להוכיחו על דבר מצוה ובאמת כוונתו להכות אותו באגרוף שנאתו אוי לאותה בושה בעוה"ר:

מד) וישבת עמו ימים אחדים. רש"י מועטים, ובמד' ז' שנים כמו כימים אחדים (ויצא כ"ט כ'), וצ"ע למה דוקא ז' שנים. ובס' בית שמואל עה"ת כ' דאי' במד' ויצא יעקב מב"ש מבארה של שבועה שלא יאמר עשו השבע לי על הבכורה או על הברכות וכו', ואי' בגמ' ערכין כ"ח:

שביע' משמטת בסופה וא"צ לישבע עוד דשביעית משמטת שבועה וכשהלך יעקב הי' תחלת שמטה, ובע"ז ד"ו שית אלפי שנין הוי עלמא כו' וכד הוי אברהם נ"ב שנין שלהי ב' אלפים תהו ונשאר לאברהם עד לידת יצחק מ"ח שנה, וס' שנה הי' יצחק בלדת אותם הי' ק"ח. ובשעה שהלך לפדן ארם הי' בן ס"ג נמצא בס"ה קע"א, וק"נ המה ג' יובלות ונשאר כ"א שנה והוי ג' שמיטות והתחילה שמיטה חדשה בשעה שהלך יעקב, ולכך צותה שיהי' שם ז' שנים דאף שירדוף אחריו עשו ויוצרך לישבע לו מ"מ השבועה משמטת אף אם חייב לו שבועה ושוב לא יירא ממנו. ועי' בב"ב די"א בבנימין הצדיק שפרנס אשה וז' בנים והוסיפו לו כ"ב שנה. וכ' במהרש"א דצדקה הוא א' ממעבירי הגזרה ברפ"ק דר"ה והוסיפו לו כ"ב שנה דמצינו שנקראו שנים מועטות ברבקה ימים אחדים ופרש"י מועטים, והוא נתעכב שם עד בואו לאביו כ"ב שנה:

ובס' בנין יהושע על אבות דר"נ פ"ג כ' דבר נכון דק' על תוס' ב"ב ד"י ע"א ד"ה ואיזו, שכ' דצדקה בסתר שאינו יודע למי נתן אוכל פירותי' בעוה"ז, וצדקה שאינו בסתר אין עומדין לאדם בעוה"ז אלא לאחר מיתה ע"ש, וק' מבנימין שידע למי נתן ואעפ"כ אכל פירותי' בעוה"ז, וי"ל דאי' בקידושין דל"ט עשה מצוה א' מטיבין לו ומאריכין ימיו וכו' ה"ק עשה מצוה יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין ימיו אפי' בעוה"ז, והנה בלאו הך צדקה שהחיה ח' נפשות מסתמא הי' לו רוב זכיות כי לא לחנם נקרא בנימין הצדיק. לכן כל מצוה שעשה שכרו אף בעוה"ז שמאריכין לו ימי'. עי"ל דאי' בספרים על פסוק עשר אעשרנו לך בפ' ויצא. הא דשכר מצוה בה"ע ליכא רק אם עשה מה שמחויב בדבר אבל לפנים משה"ד אוכל פירותיהן בעוה"ז, וז"ש עשר אעשרנו כפול היינו לפמשה"ד לכן ביקש שיהי' אלקים עמו וישמרנו מכל צרה כי בודאי יגיע לו פירות בעוה"ז, וכבר כתבתי של"ה בנימין מחויב בפרנסת האשה ובני' רק ללות לקופת ש"צ לפי שעה כי הי' נצרך בעצמו והוא עשה לפמשה"ד ופרנסה משלו לגמרי לכן מגיע לו שכר בעוה"ז, אפי' מצדקה בפרהסיא ועמש"ל בפ' תולדות (כ"ו י"ב) בשם הגר"א ז"ל ובס' תולדות נח דרוש י"ג הק' במה שאמרה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך מנא ידעה שבימים אחדים תשוב חמת