פרדס יוסף בראשית קפא

בנחלת יעקב בשו"ת הנספחות סי' ג' הביא נכדו שארי הגאון מ' אברהם תאומים ז"ל תירוץ דבחולין די"א ב', על מכה אביו דילמא לאו אביו ואי דהי' חבושין בבית אסורים מ"מ אין אפטרופוס לעריות ובנדה ד"ל ע"ב אי' בגמ' משום דילמא השומר בעצמו בעל אותה. ואף דאומר דלא בעל אינו נאמן על עצמו דפסול הוא אצל עצמו ומשו"ה לא משכחת חבושים בב"א, וא"כ בב"נ דנהרג ע"פ פסול (ועי' ברמב"ם פי"ט ממלכים ובחינוך מ' קצ"ה ובמנ"ח) א"כ שוב משכחת עריות כגון חבושים בב"א. ול"ש אין אפטרופוס לעריות דהא אי השומר אומר דלא בעל אותה יהי' נאמן על עצמו ויהרג הב"נ על ידו ושפיר משכחת עריות. ואחז"ר מצאתי בנוב"י מהד"ת אה"ע סי' מ"ב שכ' דלחומרא אזלינן אף בב"נ בת"ר. ועמ"ש בשו"ת ברית יעקב אי"ח סי' כ"א. ומ"ש לקחן בפ' וישב (ל"ז ב'). וידוע מ"ש בהפלאה סופ"ק דכתובות דאם הוחזק לשאר דברים דאביו הוא שוב אף בממון אזלי' בת"ר אף דא"ה בממון אחה"ר ע"ש, ושפיר משכחת כותי יורש אביו מה"ת כיון דכבר הוחזק לאביו לענין אי יבא על אשתו יהי' מחויב מיתה מחמת אשת אב וכנ"ל ממילא גם לענין ירושה אמרי' דאביו הוא, וא"ש, ובהגש"פ ברכת השיר תירץ המד"ר שה"ש פ"א תורי זהב נעשה לך זה ביזת הים עם נקדת הכסף ביזת מצרים. וק' הא ביזת מצרים הי' קודם לים. וכ' דביזת מצרים הי' בשאלה, ונכרי יורש אביו מה"ת. ויכולים היורשים לתבעו, כמ"ש בחלק ד"צ דבימי אלכסנדר בקשו לדין ע"ז. ואף שבאמת לא הי' להמצריות חזקת כשרות שהי' שטופי זמה. וכמ"ש במס' בכורות שהי' מזנים עם הרבה מצרים, אבל השי"ת רצה שלא יהי' לעז על ישראל שלא להחזיר השאלה. לכן בביזת הים שנהרגו כולם ולא הי' למי להחזיר וזכו מהפקר. עתה נתברר שביזת מצרים הי' כדין:

שם ברש"י שם טומאה מסר להם. עי' טו"ז או"ח סי' רכ"ד סק"א על הא דבחכמי ישראל מברכים שחלק מחכמתו ליראיו ובחכמי אוה"ע שנתן מחכמתו לבשר ודם, דבישראל יש טעם לפי שהם דבוקים בו ית' וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק, נמצא שיש לו יחוס לחלק אצל הנותן אבל חתנה דלית בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא, וז"ש רש"י על ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות דשם טומאה מסר להם הוא ג"כ על הכוונה שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דבקות בנותן, וע"ש בפמ"ג. ובבאר שבע סנהד' צ"א כ' דאי' שם מתנות כשוף ומעשה שדים, הביא בשם רש"ל הא ב"נ מוזהרים על כשוף. גם רש"י בחומש לא פי' כלום, ול"נ דלק"מ, א' דקיי"ל דאין מצוין על כשוף, וכ"פ הרמב"ם בה' מלכים, ואפי' למ"ה דמוזהרין עי' בב"י סי' קע"ט דוקא ע"י מעשה אסור אבל השבעה מותר כדי להציל עצמו או אחרים, ע"ש דלא מקרי מעשה רק כשלוקח דבר וע"י עושה מעשה או ע"י לחש בלא השבעה, אבל ע"י השבעה לא מקרי מעשה כשפים. וע"י שלמד א"א אותם כשוף ומעשה שדים כדי שיוכלו להציל עצמם או אחרים וזה היתר גמור כמ"ש רש"ל בעצמו בהגהותי' לטור, וז"ל אם יכול אדם ללמוד מן המכשף עניני כשוף חשבתי דמותר, ולעשות להציל א"ע או אחרים וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ו, ואפי' בטומאת הגוף יכולין להזכיר השם ולא יזיק להם לפי שידע שבני הפילגשים לא יהי' נזהרים להזכיר שם בטהרה, וי"א דח"ו שלמד צדיק כאברהם שם קודש לרשעים אלא שמסר להם שם להשביע שדים באדונים הממונים עליהם שיעשו להם כל מה שירצו וקרי לי' שם טומאה, כמ"ש הלן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה כו' וא"ת מה לו לצרה זו למסור להם, ותי' הרי"ח שאמר אברהם הואיל ואני שולחם מעל יצחק בני לארץ קדם, שמא יראו לבני קדם אלילים ומגידים להם עתידות וגם הם יעשו כן וגם יהי' סבורים שיש ממש באלילים, ולכן למדם כדי לידע שאין ממש באלילים. ועוד מ"כ לפי שראה אברהם שלא יהי' ראוים לידבק בשם ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחרי הטומאה לצד שמאל ולכן לא הוזכר שחל אותם לשמנה לפי שראה שאין בהם ממש שחזרו לגלילי אמם עכ"ל. ועי' בסי' איי הים פ' חלק סי' קל"א ובס' אהבת יהונתן על הפטרה אחרון של פסח בזה, וכאן כ' וישלחם קדמה, ובבראשית (ג' כ"ד) כ', וישכן מקדם לג"ע את הכרובים פרש"י מלאכי חבלה. הרי דמקומם במזרח. לכן מסר שם טומאה שידעו לשמור מהם:

וש"ב הרה"ג ר' ליבל אייזענבערג נ"י דומ"ל מלאסק. חתן דודי הגאב"ד דשם שליט"א. כתב לי בזה דבר נכון. בזבחים ס"ב א' א"ר יוסף אמה מחכי עלי' כו' א"ל אביי דילמא כו' קרי עלייהו בני קטורה, ופרש"י בני אברהם אתם אבל לא כזרע יצחק ויעקב. ותמוה וכי משום דשחקו ממנו יגיע להם השם של בני קטורה.