פרדס יוסף בראשית קעב

מכרם. מוכרח דגם בשלו שתיית אדם קודם לבהמתו. והנה בפ' נח (ו' כ"א) והי' לך ולהם לאכלה ק' ג"כ דמשמע דאכילתו קודם למאכל בהמות וחיות ועופות וכמש"ל וג"כ הקשה זה במלא העומר ע"ש, ונראה מהטו"ז הנ"ל דטעימה מותר וראי' מדכ' ונתתי עשב כו' והדר ואכלת ושבעת ולמה הביא תורה ושבעת ע"כ דרך שביעה אסור. וא"כ כאן דלא כ' רק לאכלה ולא כ' לשבעה שפיר אדם קודם. ואמנם אף להפו' דגם טעימה אסור מ"מ י"ל דהיינו רק מדרבנן. דבהמ"ז נמי מדאוריי' הוא רק ואכלת ושבעת והם החמירו עד כזית ועד כביצה כמו כן החמירו בכל דבר דכ' שביעה. אבל מה"ת בעינן שביעה ממש ושפיר ניחא כאן:

וראיתי עוד במשניות ווילנא בתפארת יעקב שם על התפא"י שבת פט"ז אות י"ג דהא דאסור לאכול קודם בהמתו היינו בהגיע עת האוכל לבהמה צריך ליתן לה תחלה אבל אם אין בדעתו ליתן אז לבהמה אין איסור בדבר. דאל"כ לר' חידקא דס"ל ד' סעודות בשבת גם לבהמה יהי' צריך ליתן ד' סעודות גם בשבת דיש מצוה באכילה אולי ל"ש דין זה כלל, וגם אם יש לו אורח על שלחנו פשיטא דצריך ליתן לו תחלה דגדולה הכנסת אורחים ע"ש:

וע"ע בס' תו יהושע ח"א בהנהגת אדם סי' ג' אות כ' שהביא בשם שאילות יעב"ץ דדוקא בבהמות ועופות וכיוצא בהם אבל לחתול וכלב אף שהמה שלו ובתוך ביתו אע"פ שלענין צער בע"ח גם המה בכלל איסור אבל להקדים להם המזונות אין קפידא כ"כ, וע"ש עוד שהעלה להלכה דאף מי שאינו בביתו אינו רשאי לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם, וא"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר אצל אחר כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה וכ' דדבר זה נעלם מהטו"ז ע"ש. ועי' ג"כ בשערי תשובה סי' קס"ז סק"ט שהביא כן, וגם שצריך ליזהר לצוות לתת מאכל לתרנגולים בבקר כדי שלא יעבור על איסור צב"ח וכנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל ומוזכר בס' חרדים. ועי' בתרגום אונקלס עה"פ ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות ותרגם עד די ספקון למשתי ועי' רש"י ורא"ם, ועי' באוה"ח דדוקא באין סכנה או צער, בהמתו קודם אבל בסכנה או צער הוא קודם ולזה כששאל אליעזר הגמיאני הרגישה רבקה שצמא ומצטער אמרה לו שתה וכשנתנה לו ראתה כי אין כאן חשש צער צמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, להם לא אשער לפי האומדנא אלא אשקה עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה האות כי כלו לשתות, ועי' ג"כ בס' נטריקן להפמ"ג קו ח' שכ"כ בפשט רש"י ותרגום דבאליעזר רק מעט מים ובבהמות עד די ספוקן שיהי' להם די עש"ה:

וע"ע ביד אפרים שם שהקשה ג"כ על ס"ח דלמה לא הביא ראי' מפ' חקת והשקית את העדה ואת בעירם דבשתי' אדם קודם, ומאד פליאה שג"כ העלים עיניו ולא ראה בס"ח שכ' הראי' משם וע"ש שכ' ג"כ הטעם דבכל מקום בהמה קודם דלפעמים אוכל בזכות הבהמה. וה"ק ונתתי עשב בשדך ולבהמתך ובזכות זה גם אתה ואכלת ושבעת, וזה שייך רק בענין אכילה ע"פ דרך הטבע אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהי' בזכות הבהמות. וכ"כ בס' בנין אריאל בפסוק למות שם אנחנו ובעירנו ולכן שפיר אדם קודם, ומשו"ה בהוצאת מים מן הסלע שאין מקום לתלות בזכות הבהמות פקיד רחמנא למשה והשקית את העדה ואת בעירם, ומדוקדק מ"ש והוצאת להם ר"ל בשבילם וזכותם לכן הם קודמים, אך מנהג העולם שלא להקפיד בשתי' כלל אפי' המדקדקים בענין אכילה, ולפמ"ש יש ליתן טעם דדוקא באכילה שצריך למטר השמים לרוות פני תבל תנובה, ואמר במדרש שאין המטר יורד אלא בזכות הבהמות, אבל לענין שתי' שמים רבים ע"פ האדמה לאו בזכות בהמות תליא מילתא ולא מצאה הקפידא מקום לנוח להקדים בשתי', ואמנם רוב העולם אינם נזהרים אף באכילה, ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על בהמות ועופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם ומי שאין לו משרת, הוא בעצמו צריך לזהר בזה ע"ש:

ובגוף ראיות הס"ח מוהשקית ראיתי בכל"ח דתמה דאין הטעם שם משום צעב"ח, דמשום צעב"ח אין שייך לעשות נס שהוא למעלה מן הטבע, דכל הברואים הם רק תחת הטבע רק כמשחז"ל וילפינן מזה דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ולהראות גודל חיבתן של ישראל לפני המקום שאף בשביל ממונם הוציא מ"ר מים מסלע, וברור שאף אי הי' ממון של ישראל מה שאינו בע"ח וצריך למים שלא יתקלקל הי' ג"כ בכלל הנס הזה, כיון שנעשה רק בשביל שהוא חמון ישראל ולא משום שהוי בע"ח, וא"כ איך שייך לומר דבזה הבהמה קודמת לאדם כיון דמצד הבע"ח לא הי' שייך בזה נס כלל עש"ה. ועי' בתורת משה להח"ס: