פרדס יוסף בראשית קסג

ייטב לב פ' לך, ובשו"ת אורי וישעי ח"א סי' מ"ז:

ועי' בס' מעבר יבק חלק שפת אמת סי' ט' שהמתים מתהנים בהיותם קבורים אצל כיוצא בהם, ובב"ר פ"ע למה בכה יעקב שאינה נכנסת עמו לקבורה, וכמו כן כבוד לאדם להקבר בקבר שלו. לכן נהגו לקנות אחוזות קרקע כנראה במשנה דב"ב, ובגמ' פי"נ על ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו, וכ' נמ"י, דל"ה כבוד לאותו צדיק שיהי' נקבר בקבר שאינו שלו ומאן דאכל לאו דילי' בהיל לאסתכולי כו', כן צ"ל לגוף מקום מקנת כספו, ועי' זהר ויחי דר"י. ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' של"א מנהג ליקח עכ"פ דבר מה בעד אחוזת קבר אפי' מעני שבישראל, ואומרים ע"ד מליצה א"א לפתיחת קבר בלי דמים, ואמרתי שמנהג אבותינו תורה הוא. בב"ב דקי"ב א' נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו משמע דיש קפידא שיהי' קבור בשלו ולא במקום שאול מאחרים ע"ש אריכות, ועתו"ס מו"ק די"ג א' ד"ה אין, בשם ירו' נוח לאדם לדור בשלו, ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואצ"ל ממכובד לבזוי, ובתוך שלו אפ' ממכובד לבזוי שערב הוא לאדם שיהי' מונח במקום אבותיו ע"ש, ועיו"ד שס"ג גרס אצל משפחתו ולא דוקא בן אצל אבותיו, וע"ש בח"ס:

ועי' בשו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב סי' ק"ו שהביא ש"ג פ' נגמר הדין דמנהג שקונה מקום קבורתו, ונר' הטעם ע"פ גמ' סנהד' ד"י פלוני רבע שורי דנאמן אדם קרוב אצל עצמו ולא אצל ממונו, וכ' רש"י אע"ג דרובע ונרבע ע"פ בעלים פטור דוקא בלא ידעי' מי הרובע. אבל הכא דהרובע נהרג גם השור נהרג ע"ש, מבואר דדוקא מטעם מגו נאמן כדהוי ס"ד גבי אשתו אבל בלא מגו אדם קרוב אצל ממונו, והנה אף כשאדם מת פקע ממוני וקנינו מנכסיו וכמ"ש הרא"ש בקידושין פ"ד סי' ט"ז אהא דגוסס נודר ומעריך כיון דגוסס כמת אין להדיוט כלום ע"ש, וכן מלוה ע"פ א"ג מיורשים מ"מ כיון דאדם קרוב אצל ממונו ולאח"מ ממונו ליורשיו, עדיין נשאר לו צד קורבה לממונו כי הוא יגיע כפו ועמלו והוא לקרוביו וכמו שערב לאדם לנוח עם קרוביו כן ערב לו להיות בתוך שלו שיש בזה צד קורבה עש"ה. וע"ע בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קכ"ח שהגרעק"א הקשה לאא"ז הגאון מליסא ז"ל איך הותר ליקח שכר מקבורת מתים דאסור בהנאה הא הוי כשוכר פועל לעשות עמו ביין נסך דשכרו אסור, ותי' לו אא"ז ז"ל דקבורת המת הוי למעט תיפלה ומותר, והח"ס כ' אי הוינא התם הו"א דלק"מ. דדוקא היכי דרוצה בקיומו אסור מטעם חומר האיסור ההוא אז שכרו אסור דהרי הפועל רוצה בקיומו לולי דהוי למעט תיפלה אבל מת אין איסור הנאתו גורם איסור של קיומו אלא משום בזיוני או כפרה, ואילו לא הי' צריך כפרה וגם לא הי' שייך בזיונא לא הי' מצוה לקברו אע"פ שאסור בהנאה בזה שכרו מותר עש"ה:

וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שכ"ט על מה שהח"ק לוקחים ממון הרבה, כ' וז"ל אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהי' מכס בלי קצבה והמוכס העומד מאליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למתי ישראל שיתעסקו בו אנשים כאלו. ותלי"ת בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהג רע כזה, ופ"א מתה עשירה א' והניחה יתומים גדולים וקטן א' ובקשו הח"ק סך ששה אדומים לסיועת בנין חומת בית הקברות, ואמרתי אני עומד בעבור היתום הקטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון. ואם לא ירצו לקבור המת הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת, והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה, וככה ראוי לכל חורה בעירו ומקומו לבטל המנהג הרע הזה בכל מאמצי כחו כי זה הוא המבטל מצות ג"ח מישראל ע"ש עוד בזה:

ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ר', נשאל ג"כ במעשה שלקחו הח"ק ממון הרבה שמת גביר אחד, וכ' אף כי יאמרו המושלים א"א לפתיחת הקבר בלי דמים, אבל כאן שופעת כעגלה דמים זה לא מצינו, ובגוף הענין שלוקחין ממון לא נודע מאין באו לזאת, ומב"ק דקי"ב אינו ראי' דשם אי נימא דזבין פנחס השדה ואח"כ כשיגיע יובל ותחזיר שדה לבעלים יהי' באמת נקבר בקבר שאינו שלו וזה גנאי לצדיק, אבל שדה בוכים ששייך לכל בני העיר וכולם שותפים בה, ואם משום שיוכלו לקברו בקבר שאינו לפי כבודו, הנה אם בעל משפחה הוא מחויבין לקברו בקברות בני משפחתו כי גם קודם מ"ת הי' לכל משפחה קברי בפ"ע כמ"ש הרמב"ן, ומה שנתן א"א כסף מלא לעפרון אף כי א"י מוחזקת מאבותינו, י"ל דז"ד לאחר שבאו אבותינו לארץ זכו למפרע מא"א אשר ה' הבטיח לו