פרדס יוסף בראשית קנח

גם אנכי ידעתי וקשה אם הם ידעו, לא ידע הוא ורק כי טבע האדם במותו מקודם יצטננו ידיו ורגליו ובאחרונה לבו דשם משכן חום הטבעי ביותר, כן אור אלי' הי' זורח למרחוק, כי ממנו יושפע גם לרחוקים וכל שיכבה מעט מרשפי אורו אז יתקררו להרחוקים מקודם שיתקררו אצל הקרובים אליו, לכן שאלו אם ירד מדרגתו הקדושה כ"כ עד שגם אלישע הרגיש בזה, והשיב שגם אליו יחסר אור הגדול של אליהו ודפח"ח, והנה בכיה הוא מה שאדם מרוב צערו יתעורר לבכות, אכן הספד בא אחר רוב צערו יעורר אחרים לבכות, ולכן בכל מקום בכי קודם ואח"כ יעורר גם אחרים, אכן במיתת שרה שחסרה אורה מהעולם, אך אברהם מגודל קדושתו לא ירגיש כ"כ בהעדר נשמת הצדיקת, וקודם הרגישו במיתתה אחרים, לכן הי' הספד לאחרים קודם לבכי, מה שהרגיש בעצמו ע"ש באריכות, ועי' בס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא פרק ט"ז, ובס' מספד תמרורים באות נ"ג כ' ג"כ בדרך זה, דבהסתלקות גדול יש הפסד המגיע לכאו"א מישראל, כמ"ש בשבת ק"ה, א' מבני חבירה שמת ידאגו כל החבורה, ב' הפסד עצמות הדבר מצד שלמותו ומעלתי, וההמונים רק ירגישו הפסידם ולא עצמית ההפסד, והפשוק יורנו כאן שאברהם לא חש על ההפסד שלו במיתת שרה שאין אשה מתה רק לבעלה, רק על הפסד עצמות שרה שהי' מושלמת עד שהקדים ההספד על עצמת שלימתה ואח"כ נתעורר לבכי על ההפסד שהגיעוהו עש"ה:

ושמעתי מהנאבר"ק קאליש שליט"א הא דהקדים הספד לבכי, כי כאשר יקרה לאדם ח"ו איזה מקרה הוא בוכה, וכשהיא מתקרר מעט אז יתכן ההספד שבא מתוך ישוב הדעת, וכל זה אם הוא באותו המקום ורואה המקרה רע, אבל אם יעבור זמן מהמאורע, ויבא להזכיר המאורע, אז ההספד מקודם לבכי לפי שחסר לו ההתרגשות הנפש אשר בא לאדם בעת אשר רואה המקרה, ורק בא להספיד מתיך ישוב הדעת אז יוכל להתעורר גם בעצמו לדמעות ובכי, וממיתת שרה עד ביאת אברהם מהעקדה הי' חשך זמן, לכן הי' תחלת הספד וממנו בא לידי בכיה:

ועוד ראיתי בזה דעיקר הספד לספר שבחי המת בחייו למען ילמדו החיים, אבל לאיש שלא עשה טוב ההספד למה? והנה אף שאדם הלך בדרך הטוב לא יצא עדיין ידי חובתו, כי מצוה ללמד בניו לילך ג"כ בדרכיו, וזה הפי' דמי העונה אמן יהש"ר בכל כחו ה"ה בן עולם הבא דהיינו שגם בניו ובנותיו שהם "כחו" של אדם כמ"ש בפ' ויחי מ"ט, כחי וראשית אוני, אם בניו הולכים בדרך הישר אז הוא בן עוה"ב, ושרה למדה לבנה אהבת ה' עד שהתרצה נפשו לעקדה וזה ששאלו מהיכן בא? כלומר מה ראה בשרה לספוד אותה, אף שהיתה צדיקת מ"מ לאברהם לא הי' זה דבר גדול כי לדעתו כל אדם צריך לילך בדרך ה', וע"ז השיב מהר המוריה בא וראה שבנו פשט צוארו והבין שזה מהחינוך הטוב מאמו ואשה כזאת ראוי' לספוד אותה לפני קהל ועדה למען ילמדו אחרים ממנה:

והנה ג"כ ק' למה לא הספיד אותה יצחק בנה שהי' אז בן ל"ז שנה, דיותר כבוד למי שהניח בנים כשרים שהם יספידו, וי"ל עפמ"ש בב"ב דע"ה זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כלבנה, וצ"ע דלמה דוקא הזקנים, הלא גם הצעירים הכירו משה ויהושע וראו החילוק, גם הדמיון לשמש וירח קשה להבין, וי"ל דשמש תמיד בלי שינוי, אבל הלבנה קטנה מתחלתה והולכת ומתגדלת כן משה הי' בגדולתו בלי שינוי כמ"ש במדרש הוא משה ואהרן כ"מ שנא' הוא מתחילתו ועד סופו אבל יהושע מתחילתו הי' רק משרת רק אח"כ כשסמך חשה את ידיו עליו נתגדל מעלה מעלה, והנה הצעירים חשבו שגם משה לא הי' בנערותו גדול כ"כ ואינו גדול מיהושע. אבל הזקנים זכרו אותו מאז, וראו החילוק בינו ליהושע, ויצחק לא הכיר אמו רק מזקנותה ול"ה יכול לספר משבחותי' בעת ילדותה, והשומע היה יכול לחשוב שמקודם בנערותה הי' כשאר נשים, אבל אברהם הי' יכיל להעיד עלי' גם על ימי ילדותה כמ"ש שני חיי שרה שכולן שווין לטובה:

עונ"ל דלכאורה בזקנה שמתה יש לשאול מה הבכי הלא לא מתה בדמי עלומי', וכן הקו' על שרה שמתה זקנה, אך באמת אין לבכות כ"כ ורק יש להספיד עלי', וז"ש ולבכתה בכ"ף זעירא להראות כי הבכי מעט שהי' זקינה, והניחה בן יקיר לאביו, ורק ההספד הי' גדול באבדן צדיקת גדולה כן בזקינה שמתה נוכל לומר כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון, וביו"ד סי' שד"מ ס"ב איתא כשם שמספידין לאנשים כן לנשים, ומספדין אותן ג"כ במעשה אבותיהן וקרוביהן, וזה נאמר בשאר נשים שאין בהם המעלות בעצמן לא כן באשה שיש לה מעלות בעצמה החוב לספר צדקותיה, והנה רש"י כ' על לספוד למה נסמכה מיתת שרה וכו', וקשה שלא ציין זה על פסוק ותמת שרה כי שם מקומו, וכ' בס' עדות ביוסף עפמ"ש נשים