פרדס יוסף בראשית קמט

וכתבתי זאת ג"כ לאדמו"ר שליט"א ביום ה' שלח תר"צ ועוד הארכתי בזה ואכ"מ, ואחי שליט"א השיב לי ג"כ כיון שאאע"ה הקדיש אין בכח העכו"ם להפקיע מקדושתו ולאסרו כמו דאין קנין לנכרי להפקיע ממעשר, והר"מ שפסק דנעבד נאסר לגבוה אף אחר שהקדיש י"ל שס"ל כרש"י דהוא רק מדרבנן, ול"ק מהר המוריה. דאז לא נגזר עוד, והתבו"ש סי' ד' הביא שיטה זו בשם הלבוש. ורש"י כ' זה בפירוש בע"ז נ"ד ב' וז"ל גזרו עליהם חזקי' וסיעתו, ושם אפ"ה כיון דעביד מעשה אסרינהו רבנן וא"ש דברי מרן שליט"א דפסק הר"מ לאחר שגזרו בימי חזקי'. (ונמצא כמה תקנות שנתקנו אח"כ שבת י"ד. וקכ"ג ב', ופסחים י"ז טומאת משקין בימי חגי, ורש"י מגילה ה', דבימי כנה"ג עוד לא הי' נדחה פורים כשחל בשבת ועוד) ושלא יקשה קו' הלח"מ ותבו"ש. י"ל דבכל הש"ס לא אמר רש"י דרק מדרבנן. כיון דעשה מעשה הוי כגזלן שמוצא מרשות הנגזל ואף שהוא שלא מדעת בעליה, מ"מ קאי ברשות הגזלן לחייב באונסין. דמעשה שלו הוי כקנין. ואם קנאה להתחייב באונסין יכול ג"כ לאסרה משא"כ בהקדש דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין רשות הקדש נפקע לעולם ואין מועל אחר מועל בקדה"ג, א"כ גם במעשה אין יכול להפקיע רשות ההקדש וא"י לאסרה, וי"ל דזה כוונת הלח"מ דבשל הקדש ל"מ מעשה, היינו מדאו'. ועדיף שפיר כח הקדש דא"י לאסור. אבל בשל אחרים יכול לאסור במעשה, רק דגזרו אח"כ ואסור מדרבנן וא"ש:

ג) וישכם עי' אוה"ח שאין מקריבין בלילה וכו' עי' זבחים דק"כ א'. ודי"ב א' בתד"ה יום, וחולין פ"א ומשל"מ פ"ד ה"א ממעה"ק, ובשו"ת חכם צבי סי' כ"ז:

שם ויקח את שני נעריו. רש"י ישמעאל ואליעזר שמעתי בשם הגה"ק מאסטראווצי ז"ל נעריו עם המילוי כזה נו"ן עי"ן ר"ש יו"ד וא"ו עולה ישמעאל אליעזר שבע מאות ששים ותשע:

ד) ביום השלישי, ובמדרש זש"ה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו והגר"א מווילנא אחר דאחז"ל שכר מצוה בה"ע ליכא, והטעם כי המצוה הוא ענין רוחני ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והנה היאך נזונים בזכות המצות שעשו אבותיני, ורק דהמצוה עצמה אין לה תשלומין בעוה"ז אבל הזריזות והידור יש שכר בעוה"ז. והתורה סיפרה מהכנות וזריזות של א"א לקיים מצות עקדה השכים בבוקר חבש בעצמו חמורו ובקע עצי עולה, ומכל זה אנו אוכלין בעוה"ז, אבל עיקר המצוה ביום השלישי נשאר לנו לעת"ל, וז"ש יחיינו מיומים ר"ל כל מה שאנו חיים ואוכלים הוא ממה שעשה א"א ביומים בשני ימים ראשונים הוא הזריזות, אבל ביום השלישי במה שעשה ביום הג' העקדה עי"ז יקימנו לעת"ל:

שם רש"י למה איחר כו'. וק' דנשאר הטענה על יצחק דלא ידע עד שם פתאום כמו ששאל אי' השה לעולה, וראיתי בשם הג"ר ירחמיאל ישעי' מינצבערג ז"ל האבד"ק זדינסקיוואלי דיצחק נמי ידע תיכף כמ"ש במד' רק דאי' בתוספתא דפאה פ"ג מעשה בא' שזימן לו ה' מצות שכחה והביא קרבן שלמים ע"ז תודה על שזימן לו מצוה זו אשר לא שכיח, וא"כ אברהם שזימן ה' לידו מצוה כזו לשחוט לעולה בנו שאינה שכיח בעולם כלל בודאי הי' צריך להביא קרבן, וזה ששאל יצחק שידע שהוא בעצמו הטולה איה השה לשלמים להקריב קרבן לעולה זו, ופ"ז השיב לו אברהם אלקים כו' ר"ל שראה א"א ברוה"ק שאיל מוכן שם מששת ימי בראשית. וסובר שמוכן האיל אודות השלמים לזה העולה, וע"ז השיב לו אלקים יראה לו השה ר"ל לשלמים לעולה בני, לעולה הגדולה אשר הוא בנו בעצמו ופח"ח:

שם וירא את המקום מרחוק, אא"ז הגה"ק מהר"א הכהן ז"ל האבד"ק פאלטוסק וסאכאטשוב אמר עפמ"ש רש"י פ' נח דנח הי' צריך סעד לתמכו אבל אברהם מתחזק מעצמו. ונסיון נחשב רק כשאדם מתחזק מעצמו בלי עזר מה' וזה"פ וירא את המקום מרחוק שראה שה' לא הי' רוצה לסעדו, ואעפ"כ עשה הדבר ומשו"ה נחשב זאת לנסיון, ופח"ח:

ועשו"ת זכרון יצחק סי' כ"א שהעלה דשנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ביו"ט לצורך מצוה, וכמ"ש מג"א סי' ער"ה סק"ו דל"ש שמא יחתוך זמורה דחבירו יזכירנו, אולם בירושלמי איתא טעם איסור רכיבה משום שביתת בהמתו, ועי' מג"א סי' ש"ה סק"ז לפי"ז אפי' בב' אסור, אך בש"ס דילן לא נזכר זה ויהי' ראי' לרמ"א סי' רמ"ו סק"ג דביו"ט ל"ש שביתת בהמתו ועי' מג"א סקי"ב, ולכן בסוגיא דידן בביצה לענין יו"ט איירי לא ניחא לש"ס כטעם ירו' דל"ש שביתת בהמתו, ורק קאי הטעם דיחתוך זמורה, וא"כ מותר רכיבה בב' ע"ש. ותי' בזה מדרש ויאמר וגו' שבו עם החמור ולמה לא רכב אברהם