פרדס יוסף בראשית קכח

מסלת, אבל שרה לקחה תיכף סלת ולא תוכל עוד לאפות אח"כ וש"מ עיני' צרה. ובאמת אפתה מסלת הרבה שלא תצטרך ש לאפות:

ובמדרש תשעה אפתה ג' לעוגות וכו' והקשה רמב"ן למה צריכה כ"כ לג' אנשים ותי' שסעדו אצלו גדולי ביתו לכבדם, ושמעתי מהגה"ק מאסטראווצי ז"ל החשבון דילידי ביתו הי' שי"ח ואברהם וישמעאל ואליעזר עם ג' מלאכים הוא שכ"ד וסאה ששה קבין, קב ד' לוגין. לוג ששה בצים, נמצא סאה קמ"ד בצים, וט' סאה אלף רצ"ו בצים. ואכילת פרס הוא לאדם שהוא ד' בצים, ערש"י כתובות ס"ד ב' וד' פעמים שכ"ד ג"כ אלף רצ"ו בצים, ודפח"ח. וראיתי בס' לב אריה חולין דס"ג אמ"ש הר"ן שם דבר אגדה אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים, ואינו מובן, בשלמא הך דגדי בהדי כלה וחמותה יש להם שייכות אהדדי, אבל מה שייכות עורב לבן עם אשה כשרה, וי"ל דמצינו ד' מדות טובות לישראל ביישנים רחמנים גומלנים. ועוד יש מדה טובה שהם קשה עורף, ואינם קלים להתפתות אחר הרע, כמ"ש בס' מעשה ה' בפ' ועתה ילך נא ה' בקרבינו, כי עם קשה עורף, שזה מדה טובה, וד' מדות הם בדמיון ד' סימני טהרה של עופות טהורים. והב' מדות ביישנים רחמנים נמצא בנשים יותר מאנשים כדאמרינן אשה בושה לבוא לב"ד, גם רחמנות אחז"ל שלכך שלח יאשי' אל חולדה להתפלל ולא אל ירמי', אבל גמ"ח אינה מצויה בנשים כמ"ש עיניה צרה באורחים, גם מדה טובה קשה עורף אינה בנשים שהם קלים להתפתות, ונמצא שיש בנשים רק ב' מדות והם בדמיון עורב שיש לו ב' סימני טהרה, וב' טומאה, והנה השחרות של עורב מורה על טומאה כדאיתא בס' התיקונין תיקון ע', וז"ש אם תמצא עורב לבן היינו שיהי' בו כל ד' סימני טהרה. כן תמצא בנשים שיהי' בה כל הד' מדות טובות אשר בישראל:

ח) ויקח חמאה, רש"י ולחם לא הביאה שפירסה נדה, והוא מב"מ פ"ז דא"א אוכל חולין בטהרה וכ"ה במד"ר ועי' מהרש"א נדה ד"ו ע"ב. ובנזה"ק תמה אטו לפי שנהג עצמו בזה מה לו להחמיר על האורחים ובפרט למ"ד כערביים נדמו לו, בקידושין ל"ב ב'. ובהקדמת שו"ת בית אפרים יו"ד כ' עפמ"ש במדרש דפסח הי' וכ"כ תוס' ר"ה די"א א' ד"ה אלא, ולפי"ז ק' לר"י בקידושין דכערביים נדמו איך הי' רשאי לעשות בשבילם דהא הי' יו"ט, ואי"ל הואיל ואיקלע אורחים מאת הנפש אשר עשו בחרן וגיירו, וכמ"ש הרמב"ם דאף המבשל לנכרים אינו לוקה דהואיל כו', ז"א דאמרינן בב"מ כחום היום שהוציא חמה מנרתיקה ולא הי' אורח ותוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה כ' דהואיל דלא שכיח ל"א להתיר, ואפ"ל דאמרי' בברכות כ"ז א' כחום היום בששה שעות ור"י לטעמי' בביצה ט"ו ב' חצי' לה' וחצי' לכם (ואע"ג דאמרי' ו' שעות ביום סעודת ת"ח הא אי' כו' אלא דלא טעים כו') וא"כ שפיר הוי חצי למיטרח בעשיית בן הבקר דהא לדידי' נמי חזיא אלא לחם לא אייתי כיון שהוא אוכל חולין בטהרה והעיסה נטמאת א"כ הי' אסור לאפות דלא חזיא לדידי' ואורח לא שכיח ול"א הואיל, ולכאורה י"ל דבלא"ה ל"ה מצי לאתויי לחם דבפסחים שם איתא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א ל"ת שם עד שתאפה, רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י אלא מניחה עד ערב ואי החמיצה החמיצה, ופרש"י כיון דצריך ליתנה לכהן קרא בי' שלך א"א רואה. ובנדרים ל"ב ב' אמרי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ע"י שהקדים ברכת עבד לקונו ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם, וא"כ אברהם הי' כהן ול"ש ל"ז חמץ שמוזהרין עליו דשפיר הוא מוזהר עליו דהוי שלו, ולכאורה י"ל דמסתמא שרה כדין עשאה דקיי"ל משתטיל מים מיד מגבהת חלתה מחשש שמא תטמא עיסה, וא"כ י"ל דהפרישה חלה קודם שנטמאת, אך ז"א דהא אמרי' שאותו יום פרסה נדה ונטמאת החלה למפרע מעל"ע (ור"י פליג שם בנדה ד"ז, אדר"א דד' נשים דיין שעתן בתולה זקנה כו' ואמר אני לא שמעתי רק בתולה) והדק"ל דבלאו טומאה הי' אסור לו לאפות דעובר בב"י כיון דכהן הוא והוי שלו וכיון שנטמאת אינה ראוי' לו, וי"ל לפמ"ש בפסחים תד"ה עד דשפיר מצי לאפות משום דממלא אשה כל התנור פת כדי שתאפה יפה וחילקו בין אופה בתנור לע"ג גחלים ע"ש וא"כ הי' יכול לאפות ולכן הוצרך לומר שנטמאת עיסה והוא אוכל חולין בטהרה, ולא חזיא לדידי' ולכן לא הביא רק מן הבקר דהוי נמי חזיא לדידי' משא"כ לחם לא אייתי ובס' בית שמואל עה"ת כ' על קו' רא"ם מה צחקה שרה הא פרסה נדה. ומהרש"א בנדה ר"ל דודאי אח"כ פרסה נדה רק דמלאכים ידעו קודם ונטמא במעל"ע דנדה, וקשה דהא אברהם לא הביא לחם והוא לא ידע, ועו"ק דהטעם דמעל"ע שמא נעקר הדם. וכותלי בית רחם העמידו' והמלאכים ידעו דכבר נעקר ולחה כ' רש"י שאכל