פרדס יוסף בראשית קכה

והולך מאחורי' כמ"ש חז"ל עה"פ בא (י' ו') ויפן ויצא מעם פרעה. וכאן המלאכים כשחזרו מאברהם הלכו אחורנית להיות פניהם נגד השכינה שהי' שם, וא"א כשראה האורחים הלך לקבל פניהם וביקש מה' שימתין עד שיקבל פני האורחים. וכשעבר מפני ה' הי' לו לילך ופני' כלפי השכינה ולא כלפי האורחים אך אין ד"א לקבל פני אורחים בזה האופן. לכן הסיב פניו כלפי האורחים לקבלם בסבר פ"י כמ"ש וירא וירץ לקראתם משמע נגד פניהם ורץ כדרכו כי אי אפשר לרוץ אחורנית, והסר פניו מנגד פני השכינה וז"ש גדולה כו' ר"ל מלהיות מקבל פניו נגד השכינה. ועל הקו' דא"א מנא ידע דגדולה הכנ"א מקבלת שכינה אמר הר"מ מפרעמישלאן דאבריו הי' מלומדים להמשיכו אל המצוה, כל אבר אל המצוה השייכת לו, וכשראה אורחים רצו רגליו לקראתם מזה הבין שגדולה הכנ"א כו' וז"פ וירא פרש"י לשון הבנה שהבין מאחר שרץ לקראתם מזה למד אל נא תעבור וגו'. ומ"ש גדולה הכנ"א ולא אמר המאכיל לאורחים כי עיקר הטובה מקום לנוח ואין בטבע שיאכל לבדו ובני ביתו, והעני יביט ולא יאמר לו קרב אל הלחם, וא"כ בכלל הכנסת אורחים ג"כ אכילה:

והנה לכאו' די שיהיה שוה עם קבלת שכינה. ולמה עוד גדולה ורק דאשה עיני' צרה באורחים, ואי' איש ואשה שכינה שורה ביניהם כשיש שלום ביניהם. ואם יהי' רק כקבלת השכינה, יאחר מה לי להכניס אורחים ולהתקוטט עם אשתי שאינה רוצית בכך, ואי משום השכינה, אם אחיה בשלום עם אשתי ג"כ השכינה יהי' אתנו, לזה אמר גדולה מקבלת שכינה ויקבל אורחים. ועפי"ז י"ל וז"ש רש"י בפ' נשא (ה' י"ב) דסמכו פ' ואיש את קדשיו לו יהי' לפ' סוטה. דכל שאינו נותן תרומה לכהן סופו שיצטרך לכהן. ומקשים האשה מה חטאה אם הוא אין נותן תרומה, וי"ל דיש ב' דברים סגולה לעשירות א' כמ"ש עשר בשביל שתתעשר, ב' אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו בב"מ דנ"ט א', והאשה אומרת למה לך ליתן תרומה לכהן וצדקה מוטב שתעשה לי מלבושים וג"כ תתעשר, וא"כ היא גרמה במה שלא נותן תרומות ולכן סופה להיות סוטה. וז"פ בתהלים מ"ט אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כו' דהנ"מ בין ב' הטעמים דאם יתן תרומה וצדקה אהני לי' גם לאחר מותו, אבל אי מכבד לאשתו אין לו רק בזה העולם, וזה"פ א"ת כי יעשיר כי ירבה כבוד ביתו. אם העשירות בא לו בשביל אשתו, זה יהי' כי לא במותו יקח הכל, אבל ע"י תרומה וצדקה גם במותו יקח, עי"ל דפ"פ רוב מי שאינו נותן מת"כ חושב למה אתן מיגיעי כפי לאיש אשר לא עמל בו ורק יושב בביתו, ובאמת אינו כן כי מה שנתן ה' לך נכלל בו חלק הלוי כי גם לו הי' ראוי חלק, ורק שלא יבטלו ממשמרת הקודש ניטל מהם חלקם, אבל הוא פושה שליחותך, ואם אינו חושב כן סוף שתצטרך לכהן בדבר שאין אחר יכול לעזור לך:

שם ברש"י האמירה קודם לכן, עי' בפסחים ד"ו ע"ב דבחד ענינא יש מוקדם ומאוחר וצ"ע ועמ"ש בפ' בראשית (ו' ה') בשם ירושלמי דזה רק לענין דינא וא"ש:

ד) יקח נא מעט מים. רש"י פ"י שליח, וצ"ב למה לא אמר בל' נוכח לפקוד על עושי רצונו, והיטב אמר בזה אא"ז הגאון הצדיק ר' יעקב מייזלש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב. והובא בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א דאברהם הי' חולה ע"י המילה, ורק דע"י המלאך נתרפא אמנם אנשי ביתו ומקנת כספו נמולו אתו והי' עוד חלושים ולא הי' אברהם יכול לצוות להם, ורק פ"י אחת השפחות, ורז"ל אמרו בקידושין ד"ע ע"א אין משתמשין באשה לכן אמר לשין נסתר ודפח"ח ועי' באברבנאל, ובבעה"ט מסורה. ועשו"ת תשב"ץ בחוט המשולש ח"א סי' מ"ב מ"ש בזה:

ומה מאד הדבר פלא דלחם חמאה וחלב רץ בעצמו ומעט מים הי' קשה לו. ורק ע"י שליח, וי"ל דבכל מצות יש ב' חלקים עשייתה בפועל, וטוב כוונתה לשם השי"ת, ואי' בספרים דבעקדה כ' וישלח אברהם את ידו כו' הצדיקים אבריהם מזוככים ורצים מעצמם למצוה (וז"פ באבות פ"ד הוי רץ למצוה ובורח מעבירה לא שזה ציווי רק הוי שיהי' האדם כן בעצם שאבריו בטבע ירוצו למצוה ויברחו מעבירה), וכשאברהם לקח המאכלת ל"ה יכול היד לעשות דבאמת ל"ה השחיטה מצוה דהי' רק נסיון, ואברהם חשב דזה מעצת היצה"ר. וישלח את ידו, בכח גדול נגד טבעו, ויקרא מלאך אל תשלח ידך אל תעשה בכח כי הצדק עם ידך שבאמת אינה מצוה, וכן אברי אברהם הי' רצים מעצמם למצוה, אבל לקיחת המים שהי' סבר שהם ערביים, ואם הי' באמת כן הי' לקיחת המים מצוה לרחוץ מע"ז, אבל הי' מלאכים ולא רצו אבריו לעשות, (ובמאכלת התגבר שנצטוה מאת ה') לכן לקח ע"י שליח ומה ששילם ע"י שליח ל"ה עונש כמ"ש הרמב"ן בשלח (י"ז א') כי באמת הי' להם עוד מים רק רצו לנסות ה' אם יוכל ליתן להם, וכיון דגוף המעשה ל"ה נצרך רק לנסיון ממילא גם ע"י שליח נשלם הענין: