פרדס יוסף בראשית קכב

ממנו השכינה, ולמה ירא כיון שמסתמא בא ה' על איזה דיבור ומסתמא ל"ה השכינה מסתלקת בטרם ידבר ה' אשר זמם, א"ו כוונת התגלותו ית' הוא לבקר החולה שאם בשביל הודעת סדום לבד הי' השכינה באה אחר שפטר האורחים ולמה הקדימה להתגלות לו א"ו לבקר החולה בא. וע' מהרש"א בב"מ מ"ש בזה ובכל הפרשה. ובס' בית ישראל הביא בשם הבעש"ט קו' למה הי' א"א חולה הא שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואין להקשות לפי"ז בכל רך הנימול מדוע חולה הא שומר מצוה ל"י ד"ר, אך ל"ק דמצות מילה רק על האב או ב"ד והילד אינו בכלל שומר מצוה משא"כ אברהם הוא עצמו הי' המצווה (ועמ"ש בפ' לך י"ז כ"ז) וי"ל דשכיח היזיקא שאני. ופי' בפ' וישב (ל"ח י"א) בשם אא"ז החכ"צ סי' א' דאף ביבמה שייך קטלנית וראי' מתמר דשכיח היזיקא וע' בעקרי הו"ט יו"ד סי' י"ד. ובס' שבעים תמרים על צואת רי"ח בשבעה עינים עין ה' אות ז' ובהמאסף הי"ל בירושלים ש' תרס"ח כרך ב' סי' ס"ב. והטעם דבאמת מצוה גמורה מצלת גם מהזיקא דשכיח, ורק אם עושה בכוונה בלי שום פניה, אבל אם לא יעשה המצוה בשליחות לא יוכל לעמוד עצמו במקום סכנה. וראי' מתענית ד"ה ר"נ ור"י יתבו בסעודתא א"ל לימא מר מילתא א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט. וק' דבודאי הי' עסוקין בסעודת מצוה. ורק דשכיח הזיקא שאני. וחשש ר"י בעצמו פן הו תורה שלא לשמה, ועי' בזה בקובץ וילקט יוסף תרס"ו סי' ס"ג. ובני יקירי הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר ליישב עפ"ד זקיני הגאון מלאסק ז"ל באור דוד על מג"א (ד' א') טעם ששימר מצוה ליד"ר כרי שלא לבלבל מחשבתו מן המצוה, אבל לצדיקים גדולים כמרדכי ואסתר לא יבלבל אף בעת צרה ולכן הי' רשאים לדעת גז"ד שנגזר עליהם ע"ש, וא"ש גם באברהם הצדיק:

ועי' בחת"ם יו"ד סי' רמ"ה דבכל מילה איכא סכנה אך התורה צותה לסמוך על זכות המצוה שתגין עש"ה. ופ' בקונטרס זכרון מררכי מהגאון ר"י פייגענבלאש ז"ל מווארשא על ה' חילה קונ' א' אות י'. הביא דראב"ע סובר דכל זמן שלא נימול נקרא מחוסר אבר, ולפי"ז קודם שנימול הוא בעל מום, וכ"כ רש"י לך (י"ז א') והי' תמים, וכ"כ במד"ר אחר ה' העבר הערלה ובטל המים, ובפדר"א פכ"א שהערלה מום. ובב"ר לך ומלכי צדק מלך שלם שנולד מהול והק' למה צריך ר"ח בזבחים כ"ב ב' ללמוד דערל מוזהר שלא לעבוד עבודה וגם מחלל עבודה מקרא דיחזקאל תיפוק לי' דהוי בפ"מ, וי"ל דר"ח אינו סובר כראב"ע ורק כר' יוסי והמדרשים אזלי אליבא דראב"ע. וכעין זה כ' הרשב"א ר"פ הערל דר"ח אינו סובר כר"ע, דלר"ע ערל בכלל טמא ול"צ קרא דיחזקאל ע"ש אריכות:

והנה בנדה ל"א ב' אר"ש מפני מה מילה בח' שלא יהי' הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, ולפי"ז אם חל בדיעבד קודם ח' יצא. אבל אם נשמע מקרא (י"ז י"ב) ובן שמנת ימים ימול פסולה אפי' בדיעבד ויובן בזה המד' תנחומא תצוה, ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול לשמונה מ"ט כשם שנימול יצחק אבינו, ותמו' דמה זה שאלה ותשובה הלא מקרא מלא וביום השמיני ימול, ולהנ"ל א"ש דלא שאל אימתי מלין רק שאל אי דרשי' טעמא דקרא כר"ש א"כ הקטן מצד עצמו יכול להמהל וכשר בדיעבד אף קודם ח' או דמצד עצמו ל"מ מילה קודם ח', דאי כר"ש תלי' בטומאת לידה א"כ אחאי נימול יצחק בח' דאז ל"ה עדיין טומאת לידה, והיא קו' אביי בשבת לר' יוסי דורות הראשונים יוכיחו ועי' מה שכתבתי בפ' לך (י"ז כ"ז):

שם רש"י יום ג' הי', והק' המפו' דילמא ביום א' או ב' דאיכא יותר סכנה כמ"ש בפ' ראד"מ ובס' שמע שלמה כ' דהיא הנותנת דבג' הי' דאי מקודם האיך יצא אברהם לחוץ ורץ אחריהם דאז מסוכן וא"י לרוץ, וגם אי' במו"ק דכ"ז לכל אומר שבו חוץ מאבל וחולה דמשמע שב בחולך, והכא כ' והוא ישב חסר ואי' שביקש לעמוד א"ל ה' שב כפרש"י ואי קודם איך א"ל שב דמשמע שב בחולך, אע"כ בג' דליכא סכנה ועי' בכת"א. ובקובץ הבאר כרך ב' ח"ג סי' מ"ד הביא בשם הרה"ק ר"י מווארקא ז"ל על המחו"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת שכינה ומקשין דאברהם גופא מנא ידע זה לעזוב השכינה ולרוץ לאורחים, ורק דכ' ביקש לעמוד א"ל שב, וק' מה ביקש תיכף הי' לו לעמוד קודם שא"ל ה' שב, ורק דה' לא נתן לו חיזוק שיוכל לעמוד וזה בעצמו הציווי שב, דאי' במו"ק כ"ז דלחולה לא יאמר כן, אך בביאת המלאכים מיד שביקש לעמוד נתן לו ה' כח עז וירא וירץ לקראתם ומזה בעצמו מוכח שגדולה הכנ"א יותר מקבלת שכינה שאז לא נתן לו ה' כח והתאמצות. ובס' מעיני החכמה ב"מ כ' דביום א' ל"ש וירא כי דרשי' במד' וכרת עמו הברית דהי' ידיו מרתתין וסייע לו ה', א"כ כבר הי' אצלו ה' בברית, וא"כ ק' למה לא הי' מהדר אחר אורחים ביום א' דאדרבה ביום מילתו יש להדר יותר כי חביבה מצוה בשעתה מצות שקיבלו עליהם בשמחה, ומה דביום ג' לא רצה ה' להטריחו באורחים כ"ש ביום מסתמא