פרדס יוסף בראשית קיט

שמזה נשמע גדול מצווה ופושה, ונתיישב מה שא"א המתין מלמול עד שנצטוה, ואשריך שראב"ע כו' ועי"ז שדרש ראב"ע נמצא שיפה עשה א"א:

ובכלי יקר (י"ז ד') כ' בקרא הנה בריתי אתך לשון הנה מורה מצוי כבר כי מילה חיצוניות ענין ליקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו, ואברהם הי' לו טרם חילה זו לב טהור ונמול, ע"כ א"ל טהור לב אתה רק מאחר שנתתיך לאב המון גוים לכך עצה למול עצמך ובזה יתפרסם מעלתך ע"י מילה חיצוניות ע"ש (וניחא מה שמל ישמעאל טרם שמל עצמו ועי' לעיל (י"ז כ"ה) בשם התולדות נח ג"כ כזה) וקשה דאי' בפדר"א דא"א מל עצמו ביוה"כ ונהי דהוי שלא בזמנו ח"מ הרי רשאי כיון דעל יוה"כ לא נצטוה רק קיים מעצמו, ועל מילה נצטוה ונדחה קמי חילה דהוי כמו דרבנן ויו"ט שני להרמב"ם מלין שלא בזמנו. אבל כיון דלבבו הי' נאמן ול"ה צריך לקיום מצוה למה חל עצמו ביוה"כ, וי"ל דאיתא במ"ר דה' כרת עמו ביחד הברית וכיון דה' עזרו הוי כשנים שעשאו ופטורין ורשאי מה"ת, וא"ש מה שנא' מצאת את לבבו נאמן לפניך וכרת עמו הברית והיינו שלא יקשה כיון דלבבו הי' נאמן והוי כנמול ולמה מל עצמו ביוה"כ ואמר משום שכרת עמו הברית והוי ב' שעשאו. דוד אביך ודודך פו"ש באהבה רבה הק' צא"י יעקב מייזלש האבד"ק לאסק ובני שיחי' השיב לו אריכות ותוכן דבריו על קושייתו דלמ"ל קרא דעכו"ם אינו מל ת"ל מטעם א"ש לעכו"ם. דהוא קו' המנ"ח, ואא"ז בנתיבות המשפט ר"ס קפ"ב חידש דאף דא"ש לעכו"ם דוקא היכי דאי נימא דאין שליחות בטלו מעשיו כמו קנין וקידושין, אבל היכי דאף דאיש לעכו"ם מ"מ המעשה קיים כה"ג נתחייב המשלח במעשה שליח אפי' בעכו"ם ע"ש, וה"נ אף דא"ש לעכו"ם המעשה קיים דהרמב"ם פסק בפ"ב ה"א ממילה דאם מל עכו"ם א"צ לחזור ולמול שנית ע"ש וא"כ בכה"ג יש שליחות לעכו"ם. ושפיר צריך הפסוק המול ימול דל"מ מילת עכו"ם. והג' מהרש"ק בחכמת שלמה סי' רס"ד הק' ג"כ כן ע"ש שנשאר בצ"ע:

ובקובץ המאסף שנת תרס"ח כרך א' סי' ו' הביא לתרץ זה לפמ"ש המחנה אפרים שלוחין סי' י"א דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ בפועל עכו"ם נעשה שליח דיד עבד כיד רבו וכמ"ש בב"מ דצ"ו (וע"ע בב"מ די"ב ובש"ך חו"מ סי' ק"ה סק"א בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשכר מהני ע"ש) לפ"ז י"ל דמיירי בפועל והיינו שעשה בשכר ולעולם דבעי שליחות במילה, מ"מ זה עדיף משליחות וצריך הפסוק המול ימול פ"ש ועי' במקנה אה"ע סי' ל"ה ובשעה"מ ה' קרבן הפסח ורי"ט אלגאזי פ"ד מבכורות סי' נ' ושעה"מ פ"א מתרומה. ועי' בהגה"א פ"ב דע"ז דבשכר שרי דלא חשוד על זה דחס על שכרו פ"ש וא"כ א"ש דצריך הקרא דמילה בעכו"ם פסולה:

עונלפע"ד ליישב קו' הנ"ל דהיאך חל אברהם לעבדיו הא בעי בן ברית, ואי דאבות הי' להם דין ב"נ א"ש דכל הטעם דעכו"ם א"י למול דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם ולמ"ב מב"נ לב"נ יש שליחות וכמש"ל, אך אי אבות הי' להם דין ישראל קשה, אך לפמ"ש בב"מ דפ"א ב' דאף דא"ש לעכו"ם מ"מ לחומרא יש שליחות אף לעכו"ם ע"ש וא"כ כאן ל"ה מי שימול העבדים ורק אחד אברהם והי' לו דין ישראל ולהחמיר אמרי' יש שליחות וצריך למול אותם ואם לא אברהם לא יהי' נמולין ובכה"ג אמרי' יש שליחות לעכו"ם וצריך למול אותו לחומרא:

וביו"ד ריש הל' חילה סי' ר"ס מ"ע לאב שימול בנו, אם לא מל חיוב על הב"ד, ואם לא מלוהו חייב הוא לכשיגדל, ואם לא מל חייב כרת. והוא מקידושין כ"ט א'. ובמנ"ח נסתפק כשהגדיל אם נפקע המצוה מאביו. ובחינוך מצוה שצ"ב כתב דאב חייב בפדיון בנו אפי' לכשהגדיל כמ"ש וכל בכור אדם בבניך תפדה פ"ש. ופי' מזה בס' הקובץ על הרמב"ם פ"א ה"א ממילה:

ואשה פטורה למול בנה דכ' אותו ולא אותה והק' בתוס' ת"ל דהוי מעשהז"ג ביום השמיני ותי' דמח' והלאה אין הפסק ל"ה הזמ"ג, וגם מילה שלא בזמנו נוהגת בין ביום בין בלילה. ועשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ד. ובמגילה ד"כ תי' תוס' דבעשה שבכרת אפשר נשים חייבות אף בהזמ"ג. והריטב"א תי' דרק במצוה שבגופה נשים פטורות בהז"ג כחו סוכה ולולב. אבל לחול בנה לא הוי בכלל זה שיהי' נשים פטורות, וכ"כ בפנ"י, ועי' אור חדש. ובטו"א פ"ב דחגיגה תי' דל"ה הזמ"ג רק כמו שופר וסוכה דלאח"ז בטלה המצוה ואין לה תשלומין, ובשנה הבאה הוא מצוה בפ"פ. אבל במילה המצוה הוא פעם א' אף דלילה אינה זמנו מ"מ כשהאיר היום חוזר וניער אותו המצוה עצמו והלילה רק הפסק, ועי' בית יצחק או"ח סי' ג' מ"ש בזה להסביר באריכות, ועי' בהמקנה, ובשו"ת זכרון צבי מנחם בחי' תו"כ דף פ' אריכות גדול בזה וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' י"א וכן מבואר במהרי"ט בחי' לקידושין דשורש ענין