פרדס יוסף בראשית קיח

החיוב למול עצמו דמילת עצמו קודם דחמיר דהוא בכרת. ויש להעיר מרמב"ן שבת סו"פ ר"א דחילה באשתפך חמימא דמותר למולו בשבת דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ואח"כ פק"נ דחי' לי'. ופי' כ"מ פ"ב ה"ח ממילה וה"נ כיון שמדינא שימול את עצמו מתחלה ואי דאח"כ לא יוכל למול עבדיו הרי פק"נ דוחה מצות מילה:

חו"מ סי' שפ"ב סק"ד כ' דאבי הבן ובש"ך אסור לכבד לאחר במצות מילה דמבטל המ"ע כמו כיסוי הדם. וכ' בכו"פ סי' כ"ח סק"ג דדוקא דרך כיבוד אסור אבל בעושה שליח בשבילו ש"ד דששא"כ וע"ש בקצה"ח שם ובתשו' יד אלי' סי' נ"א ותבו"ש סי' כ"ח סקי"ד, ובספר נחלת עזריאל על חולין דפ"ז. ובפ"ת יו"ד סי' רס"ד סק"א. וראיתי בס' קובץ על רמב"ם פ"א ממילה להכריע דביום ח' דלמדין מן וימל וגו' הדין עם הש"ך דהוי כמו כסוי דכ' ושפך וכסהו מי ששפך יכסה, ומצוה על האב למולו בעצמו. אבל מיום ח' והלאה המצוה על האב מדכ' המול לכם כל זכר הוי כשאר מצות דיכול לעשות שליח ואינו מבטל מ"ע אם לא עשה בעצמו ע"ש. ופי' במנ"ח מצוה ב' שכ' הטעם דחילה בעכו"ם פסולה דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם ע"ש ועפי"ז אמר בני הר"ר דוד שיחי' לשיטת הח"ב והובא בב"ש אה"ע סוס"י ה' ובמג"א תמ"ח דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות, ואבות קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ, א"כ שפיר מל א"א לעבדיו דמב"נ לב"נ יש שליחות וא"ש הקו' דחילה בעכו"ם פסולה, ויפה אמר. אך במשנה סופ"ג דנדרים גדולה חילה שלא נתלה לו למשה אלא מלא השעה, וכ' בתוס' יו"ט וז"ל וא"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה. וי"ל דכל המצות הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה עכ"ל. ונודע דברי התוס' רי"ד קידושין מ"א דבמצוות שבגופו ל"מ שליח כמו בתפילין, ופי' קצה"ח סי' קפ"ב. א"כ נסתר כל הנ"ל דבמילה לא הוי מטעם שליחות דבמצות שבגופו ל"מ שליח, וכ"כ באמת בקצה"ח סי' שפ"ב על מילה ע"ש ומצאתי במשניות דפוס ווילנא בהגהות הגר"ב פרענקיל בנדרים שהפיר קצת בזה, וכ' דמה שמחויב האב למול בנו לאו מצוה שבגופו היא דעיקר המצוה שיהי' בנו מהול ויכול למהלו פ"י אחר, ואי הוי מצוה שבגופו ל"מ פ"י אחר. ובנו של משה נימול פ"י צפורה והרף המלאך ממשה פ"ש, ובני שיחי' כתב תירוצו לדודינו הגאבד"ק לאסק שליט"א והשיב לו ונדפס בירחון בינה לעתים תרע"ז סי' כ"ו:

כבוד נכד אחותי האברך החו"ב ושנון וכו' מו"ה דוד פאצאנאווסקי נ"י. ח"ש ליישב לשיטת המ"ב שפיר מל לעבדיו, פי' בירושלמי פר"א דחילה ה"ב איכא מ"ד המול ימול ישראל שלא מל עצמו כ"ש כותי אין רשאי לימול ע"ש וע"כ בלא זה הטעם רק גזה"כ דהא ישראל הוא בתורת שליחות, ואין להקשות למה דקיי"ל ישראל ערל רשאי למול, ואי מילה מטעם שליחות למ"ל בע"ז דכ"ז למילף מקרא ת"ל משום א"ש לעכו"ם. י"ל דאין לפסול מטעם זה דמ"מ התינוק נמול ואם ימול את בן חבירו בפ"כ ג"כ כשר המילה וע"כ דרק גזה"כ הוא. ומ"ש למה הי' חולה הא שומר מצוה לא ידע דבר רע, בשלמא בכל מצוה אין המצוה מוטלת על התינוק רק על האב ובתינוק לא חקרי שומר מצוה, אבל בא"א קשה. וי"ל כיון שמזה נצמח הוצאת חמה מנרתיקה ועי"ז באו המלאכים וזכו למן בשביל שאחר ואקחה פת לחם. ופרשתי שעי"ז אקח הפת לחם דהיינו שבניו יזכו למן, גם בח"ת הקב"ה צר פני' של משה דומה לא"א והמלאכים אכלו אצל א"א ועי"ז לא קטרגו על נתינת התורה, וזכו לתורה וזה דברי המדרש ע"כ עברתם וכו' היינו שנברא העולם בשביל תורה וזה זכו ע"י שהאכיל למלאכים (וע' בפ' וירא י"ח א'):

ומ"ש על הקו' למה א"א לא מל קודם שנצטוה. נ"ל דאי' בח"ר והי' שבפת ימים תחת אמו משל למלך שגזר שלא יראו פניו עד שיראו פני מטרוניתא, כך אמר ה' לא תקריבו לפני קרבן עד שתעבר עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, וא"א מסופק אי לו דין ב"נ וכ' הפמ"ג דבשבת הלך בטלית עם ציצית ברה"ר לישראל הוי מלבוש ולעכו"ם הוי מלאכה הוצאה, והפנים יפות תי' שעשה מלאכה בפ"ש ומוצ"ש פ"ש, והי' מסופק אם נחשב אצלו שבת דאולי דין ב"נ יש לו ולא שייך לשבת ואין מילה בלא שבת להכי לא מל עצמו עד שנצטוה, והיינו שנא' לו שדין ישראל לו וכבר עבר עליו כמה שבתות. והמפו' תי' דגדול מצווה ועושה ומילה לא יכול לקיים עוד הפעם, ובזה א"ש הא דאדר"נ שדרש ראב"ע הקהל אנשים נשים וטף, טף למה באין ליתן שכר למביאיהן, אשריך ר"א שראב"ע יצא מחלציך ותמוה ונראה דקשה הא דטף למה באין הא איתא באבות בפ"ב ריב"ח אשרי יולדתו שאמו הביאה עריסה שלו לביהמ"ד לשמוע תורה, אך הר"י מינץ בדרוש א' כ' שאנשים ונשים באים וממילא יביאו טפם עמהם ול"ה צריך לצוות ע"ז רק ליתן שכר למביאיהם, וזה משום דגדול מצווה ועושה ויוגדל שכרם, וכיון