פרדס יוסף בראשית קיז

ב' אי נוח שלא נברא כי אז לא הי' בא לנסיון, או נוח שנברא ויתנסה, ועי' דרושי רמ"ץ דרוש ב'. ולכן א"א לא מל עצמו כדי להגדיל תאותו ולכבוש יצרו, אבל ה' צוהו למול שיהי' תמים:

וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד שהק' בהא דר' יוסי בע"ז דכ"ו, היכן מצינו מילה לשמה, והרי ר' יוסי בעצמו אחר ביבמות מ"ו ב' בגר דצריך חילה לשמה ונשאר בצע"ג, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' א' וסי' ש' תירץ דמי שכבר נכנס בברית והוי ישראל גמור ומצות חילה אצלו כשאר המצות שפיר ל"צ מילה לשמה, אבל בגר שע"י המילה נכנס בדת יהודית תחת כנפי השכינה, ואם אינה לשם חצות מילה במה יכנס לדת ישראל והוי כחותך בעץ בעלמא פ"ש באריכות, וראיתי בזה לתרץ הקו' דלחה לא קיים אברהם מצות מילה קודם שנצטוה, דלא הי' באפשרי שיכנס ע"י לברית ישראל דצריך לשם מצוה ועדיין לא נצטוה, ולא דמי לגר דאף שלא נצטוה להתגייר מ"מ כיון שיש כבר דת ישראלית די שימול ויכנס לדת ישראל דכבר יש חילה בעולם, משא"כ אז דלא הי' עדיין חצות מילה בעולם לא הי' אפשר שיעשנה לשמה עד שיצטוה עליה, ואז יכנס לדת ישראל:

עי"ל לפי מה שהקשה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רמ"ה על כל מילה כיון דאיכא מיעוטא דמתים מחמת חילה, איך מוהלין הא אין הולכין בפק"נ אחר הרוב וחיישינן אף למיעוטא דמיעוטא ושמא ימות ואף שבת דוחין משום ספק פק"נ, וצ"ל דמצוה מגינה ומצלי, אע"פ שע"פ דרך הטבע מיעוטים מתים אפ"ה צוה ה' למולו ואזלי' בת"ר אף בפק"נ כיון דהוי מצוה פ"ש ומשו"ה לא מל עצמו אברהם מקודם מחמת ספק פק"נ כיון דלא הי' מצווה לא אזלי' בת"ר בספק סכנה. וגם בב"נ לא אזלי' בת"ר ורק אח"כ דנצטוה מה' ונעשה ישראל והוי בב"א וכמש"ל:

ועוד ראיתי דבמילה כ' אות היא ביני ובינכם ואות שייך בשני ב"א שהם במדרגה אחת חברים שייך שיכרתו ברית אהבה ביניהם אבל לא ילך איש קטן למלך גדול לאמר נכרתה ברית אהבה בינינו. ואברהם אצל עצמו הי' עפר ואפר לכן לא מל א"ע עד שאמר לו ה' שיכרתו ברית שניהם וזה האות ביניהם:

כז) וכל אנשי ביתו וכו' נמולו אתו. ערמב"ן דמל קודם העבדים, או שזימן להם מוהלים הרבה, והוא עומד עליהם ואח"כ מל עצמו שאלו הקדים מילתו הי' חולה או מסוכן מפני זקנותו ול"ה יכול להשתדל במילתם ובהקדמה לכל"ח במדבר הביא דמבואר בפדר"א דהי' ביוה"כ, ולכאו' קשה כיון דא"א קיים כל התורה איך חל עצמו ביו"כ, וי"ל דהוי כמילה בזמנה שדוחה יו"כ אך במילת עבדיו קשה הא בידו להפקירן ואמאי מל אותם ביו"כ, וי"ל דסברא דבידו להפקירן ל"ש רק במכשירי מצוה שא"א בשום פעם לדחות מה"ט דבידו להפקירן אבל במילה בח' כיון דמילת בניו דוחה שבת שוב גם מילת עבדיו דוחה אע"ג דבידו להפקירן כיון דניתן שבת לדחות בבניו. וכמ"ש הרא"ש פ"ח דיומא סי' י"ד דמותר לשחוט בשבת בחולה שי"ב סכנה כיון דאצל לדחות אצל מילה. וזה"פ נמולו אתו כיון דאצל אברהם ניתן לדחות יוה"כ ממילא נדחה גם לפני מילת עבדיו ע"ש אריכות ובפ' קרח אות ד':

ובדברי שאול הק' למ"ד בע"ז דכ"ז דהמל ימול ובעי שיהי' בן ברית וקשה דאברהם הי' אז ערל ופסול למול אחרים ע"ש ובאמת הקו' ג"כ אפי' במילת עצמו הא ג"כ בשעת שמהל עוד הי' ערל ופסול. ורק לפמש"ל דהקב"ה סייפו דכ' וכרות עמו הברית א"ש דמל עצמו עם סיועת ה', וא"ש נמי דלמה לא חל עצמו קודם הציווי, דאז הדק"ל דהוי ערל ופסול למול עצמו, ועי' בס' תורת מנחם על יומא כ"ח וחת"ס יו"ד סי' ש'. עי"ל עפמ"ש תוס' כתובות י"א א' הא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו והק' תוס' הא אין זכי' לעכו"ם ואז עדיין עכו"ם. ותי' כיון דבהך זכיה נעשה ישראל הוי כישראל ובאים בבת אחת הזכי' והשליחות ע"ש. וכמו גיטה וחצירה באים כאחת (ועמ"ש בזה בדרך פלפול בקונטרסי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על מס' גיטין דפ"ז פ"ש):

ועי' בחמדת ישראל בקונטרס נר מצוה אות נ"ו שהק' דהרי אז הי' לו דין ב"נ וא"כ ל"ה לו בעבדים אלא קנין למעשה ידיו ולא נתחייבו במילה כלל ועי' מ"ש לעיל. ונראה דמיד כשנצטוה על החילה הוי בכלל נכנס לברית ודינו כישראל כמו בערל שמתו אחיו מחמת מילה בפ"ז דכ"ז, וגם דאל"כ איך מל אותם בתחלה הא בעינן החול ימול ומילה בעכו"ם פסולה. אך ח"ש הרמב"ן והי' לו מוהלים הרבה צ"ע דהי' ב"נ וחילה בעכו"ם פסולה, וצ"ל שהרמב"ן קאי למ"ד מילה בעכו"ם כשרה בעומד ע"ג. ובאמת באוה"ח כ' להיפך מרמב"ן דאברהם חל עצמו מתחילה, וכ' ב' טעמים א' מצד המול ימול, וב' מצד זריזות והנה מהחל ימול ל"ק על הרמב"ן דאם הוא בר חיוב הרי נכלל בכלל המל ימול וכנ"ל אך מצד זריזות יותר