פרדס יוסף בראשית קטו

אלמלא ו' שבהעלוך לא נשתייר שריד ופליט. ולפמ"ש י"ל דאין הכיונה דרק למשה צוה, דא"כ למה צוה פרישה ג' ימים רק דמ"ר ירא שה' יענשם על העגל עונש נצחי מפני ששמעו מהשי"ת בעצמו, וע"ז אמר מ"ר, רבש"ע הלא דברת אלי בל' יחיד, אף כי גם הם שמעו אבל משום שדברת ל"י הראת שלא יענשו בעונש נצחי. רק עונש להעובר על ציווי ע"י שליח, וז"ש דהע"ה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ, ולפי כל הנ"ל במצות מילה שאמר ה' בעצמו לאברהם בטח יהיה זריז. אבל אנחנו שלא שמענו מהשי"ת פן ח"ו נתרשל בהם שלא לעשות בשמחה, ע"ז אמר ה' והבטיחו ואתה וגו' אתה ששמעת מפי בטח תשמור ותעשה בשמחה. וגם אבטיחך שגם זרעך יעשו בשמחה לדורות:

יב) יליד בית. ערש"י עי' שבת (קל"ה ב') ובמהרש"א שהק' דאינו לפי הלכה ע"ש וברא"ם. ובס' לשון הזהב כ' דרש"י פי' אליבא דהלכתא כת"ק כמ"ש הרמב"ם ואזיל לשיטתי' שבגמ' דלת"ק הוא נימול לח' וקיי"ל שקונה עובר במעי אמו ל"ק דהוי דשלב"ל רק אחר שנולד קונה. ויל"ד אמאי ניחול לח' להוי כחו הקונה שפחה וולדה וצ"ל דלא דמי חדא דאעפ"כ לקחו קודם בכסף והוי מקנת כסף דייקא אף שיכול לחזור הא לא חזר וגם תיכף משנולד הוי ברשותו משא"כ כשקנהו לאחר שנולד שאז בשעת לידה ל"ה ברשותו ושפיר כ' רש"י ומדקדק בלשונו שקנאו משנולד ולא כ' שלקחו משנולד וגם לא כ' שלקח הולד אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה שאז קנהו משנולד תיכף, וכ' דרך רבותא שנימול לח' עש"ה, ומ"ש המהרש"א שט"ס לאחר ח'. נ"ל עפמ"ש הרמב"ם דיליד בית שטבלה אמו אחר לידה אע"ג דנימול לח' אינו דוחה שבת ומטעם שכ' לעיל דאע"ג דקיי"ל כת"ק לענין מעלת ח' לדחיית שבת שפיר אית לן הקישא דר' אמי וכמ"ד דאין מחללין ושפיר כ' דיש יליד בית שנימול לאחר ח' כגון אם חל ח' בשבת. וכ' דרך רבותא אע"ג דמקרי יליד בית להמול לח' א"ד שבת, והוא שלא כ' יש יליד בית נימול לאחד כחו בגמ' כגון שלקח פרה לעוברה או ע"מ שלא להטבילה כמ"ש הכ"מ על הר"ם מ"ש כל יליד בית נימול לח', משום דאז לא מקרי כ"כ יליד בית עש"ה:

ועי' בחתם סופר שבת, שבשאילתות דר"א איתא כמה פעמים נימול לאחר שמונה משמע שכן הי' גרסתו בש"ם, דעכ"פ צריך להמתין ח' ימים. ושוב אין חילוק בין ח' לט'. אבל מחוסר זמן אינו ניחול וכן בדין דלא גרע אדם מבהמה דכ' מיום השמיני ירצה כמ"ש הט"ז ועוד מי שיש לו ב' ערלות, ונ"ז ב' עורות לפרש"י זה לא נודע עד יום ח' שכבר חל וחתך עור הא' ושוב מצא שני ינחנו ליום אחר, אבל ביום א' לא נודע שיהי' ערלתו כפולה ע"ש. ועי' בה"ג סוף ה' מילה וע"ע בחדושי מר שמואל על מס' קידושין דכ"ט אריכות ובנחלת יעקב על מס' גרים פ"ב מענין זה יד) וערל זכר. רש"י מכאן שהמילה באותו מקים והוא משבת קי"ח א' או דילפי' מגז"ש ערלתו ורמב"ן כ' שהם דרשות רחוקות. ורק סמוכים בעלמא. רק פשטא דקרא מבשר נפקא דזה כינוי לגיד בלה"ק והביא ראי' ע"ש ועי' בשבת קל"ב ב' בשר ערלתו פרש"י בשר ריבוי הוא ולדרשא, לשיטתי' אזיל דלא יליף מבשר משא"כ לרמב"ן יליף מבשר, וע"ש בחת"ם דהביא ג"כ דאשר בשר חמורים בשרם דקאי אגיד, והוא שמו העצם כרמב"ן ולא אייתר תיבת בשר עש"ה:

שם את בריתי הפר. פרש"י סנהדרין נ"ט לרבות בני קטורה למילה, אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל הר"ם בפ"י ה"ח ממלכים כ' דאף זרעם חייבים במילה הואיל ונתערבו בני ישמעאל בב"ק כולן חייבם, ופי' שו"ת מהרי"ם או"ח סי' ו' מ"ש בזה. ועי' מהרש"א סנהדרין צ"ב א'. אהא דיתרו העלה חרב חדה ופרש"י שמל עצמו. והקשה דיתרו הי' ממדין ומדין מב"ק שחייבים במילה, ותי' דלענין פריעת מילה קאמר דהעלה חרב חדה להעביר ציצין המעכבין הפריפה, ואברהם לא נצטוה על פריעה כמ"ש ביבמות ע"א. ותמוה דבריו דהקשה ארש"י מרמב"ם ורש"י בעצמו ס"ל דב"ק פטורים. וכיוצא בזה הק' בס' בני יעקב על בעל העטור בהגהות הרמב"ם בפ"ט דנדרים על הרא"ם על פ' כי פי המדבר אליכם דקאי על רש"י ומקשה מסברת רמב"ם. ופי' במשל"מ שם. ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' ר"ם דמוקי הא דסנהדרין צ"ד שהטיף דם ברית. ואינו מחוור דרב אמרה התם וס"ל בפ' ר"א דמילה דהלכה כת"ק דרשב"א, דלב"ה אף נולד מהול א"צ להטיף דם ברית וכו' ולרמב"ם מוכח דמ"ש בע"ז דכ"ז גבנוני וערבי מהול פסול והם מב"ק כמ"ש הריטב"א שם היינו דגר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, וכפ"ז שבט לוי הי' צריכים בסיני להטיף, וזה היפך מרמב"ן ורשב"א שם, וה"ה בפי"ג מא"ב הביא הרמב"ן. ומשמע דרמב"ם מודה לו, ולפי האחור הם חולקין וע"ע בשאג"א סי' ח"ט אריכות והעלה כרש"י, וע"ע בס' משנת חכמים קונטרס מפלת המדות ה' מילה דקל"ז מזה: