פנים יפות בראשית ט

כמו לא על איש ישים עוד ובזה א"ש טפי כל המתפלל בערב שבת ואומ' ויכולו היינו שמוסי' ערב שבת על הקודש ובאותו שעה נגמר מעשי בראשית על ידי המנוחה ונעשה שותף לזה המנוחה ויש לפרש בזה סיפא דקרא אם תקטל אלהי רשע ואנשי דמים סורי מני אשר יומרוך למזומה נשוא לשוא עריך ענינו כי רשעי אנשי דמי' יניקתם ממזל מאדים כדאי' בשבת דף קנ"ו האי מאן דנולד במזל מאדי' יהא גבר אשיד דמא וכו' וידוע דמזל מאדים משמש תחילת ליל שבת בסדר כצנ' שחל"ם והם מנשאים א"ע וממירי' הטוב ברע באמר' שכונה ה' מלאכת' בתחילת ליל שבת במזל מאדי' והיא אך שוא שהי"ת שונא אנשי דמים כדכתוב אנשי דמים ומרמ' יתעב ד' והיינו דאמר אנשי דמים סורו מני אשר יומרוך שהם ממירי' קדושת יום שבת ברע וזה אשר יומרוך למזימה ומנשאים, לשוא עריך

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכבר כתבנו בזה לעיל ולפי פשוטו יש לפרש מ"ש בהבראם הוא מ"ש דהמע"ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך וגו' מפני שטבע האדם שיתפלא על דבר חדש ואומר ראה זה חדש הוא אבל על דבר שהורגל בו כמו בריאות שמים וארץ ושמש וירח וכיוצא בהן לא יתפלא בהן אבל האמת אינו כן כי כל הטבעיים הם מקבלים מהש"י השפע בכל רגע ואם ח"ו יצוייר העדר השפע רגע אחת יתבטלו כל הנמצאים והי' כלא היה ואין הפרש בין תחיל' הבריא' לקיומם וזש"ה כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד כשם שתחילת הוויית' הי' ע"י אמירתו כך עמידת וקיומם הם ע"י צווי וכן היא אומר יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם והוא ממש כמו הבריאה וכן הוא באדם שבכל יום הוא ממש ברי' חדשה וע"ז תקנו כל ברכ' השחר כמ"ש המ"א רס"ד בשם הרשב"א ויש לפרש בזה מ"ש ד"ה ע"ה ה' אמר אני אני היום ילדתיך וגו' שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נולדת וזהו שתקנו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמו' לעושה אורים גדולי' וכו' דכתיב עושה ולא עשה שבכל יום כאילו עושה אותם מחדש וז"ש אלה תולדות וגו' שכל התולדו' נבראים מן השמים וארץ הם כאילו ביום עשות ה' וגו' כנ"ל

וייצר ה' אלהי' את האדם עפר מן האדמה וגו': ועיין פירש"י ולפי פשוטו יש לפרש כי האדמ' עצמה כלולה מארבע יסודות רוח ואש מים ועפר ועפר הוא האחרון שבכולם וכל בחינת גוף האדם הוא גרוע מגוף הבהמה וכן גוף הבהמ' גרוע מגוף הצומח ומטעם זה חיות ומזונות אדם מן הבהמה ושניה' ניזוני' מן הצומח ומקבלין חיות ממנו לפי שהחומר של האדם והבהמה גרוע ושפל יותר מחומר שבצומח ע"כ הם מקבלים חיות ממנו אבל בבחינת נשמת האדם מעלה את כולם ולכך טומאות מת האדם מטמא יותר מן הבהמה ובהמה מן הצומח ויפח באפיו נשמת רוח חיים מפני שהחיות שבאדם הוא כלולה ג"כ מן נפש רוח ונשמה והאדם נברא מכולם והיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה תחתון מכל הבריאי' ועליון מכולם וכשהיא זוכה היא מתעלה למעלה ממלאכי' וכמש"ה כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והוא חכמתו שהאציל ה' עליו ואם ח"ו יורד יורד למטה מכולם ואמר ויהי האד' לנפש חי' מפני שאחז"ל אין אדם עובר עביר' אא"כ נכנס בו רוח שטות והיא שמסתלקת חכמתו ממנו שהוא בחינות נשמה שאינה יכולה לסבול התאוה הרעה והוא הטובה הגדולה לאדם שלא יפגום בהנשמה וז"ש חז"ל לאחר החטא הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו ר"ל שנסתלק ממנו חכמתו ומיעט השגתו באור העליון ויש לפרש בזה הפסוק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך וגו' ר"ל שנברא מן הקדם שהיא הנשמה העליונה ומן האחור שהוא הגוף השפל מכולם ותשת עלי כפיך הוא שהניח ידו עליו ומיעטו בהסתלקות חכמתו ויש לפרש בזה הפסוק במשלי ט"ז איש תהפוכת ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף מפני שכוונת הבריאה היא שהנשמה תהי' למעל' מן הכל והיא קשורה בשרשה העליון שהוא חלק אלהי ממעל והרוח למטה ממנו קשורה בנשמה והנפש ברוח והגוף בנפש ואז יכול להתקיי' כולן להתדבק באור פני מלך חיים אבל כשאדם חוטא בתאות הגופניו' נקרא איש תהפוכ' שהגוף עולה למעלה מן הנפש ומן הרוח כמש"ה ועונותינו רבו למעל' ראש וגו' ואז הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקות עד לשמים הרי הוא משלח מדון בין הרוח והנפש ומפריד אליפו של עולם ממנו שהוא החכמה המאלפת ומלמדת