פנים יפות בראשית ח

התנאי וז"ש אקח מועד שהוסיף מדעתו משה זמן אני משרים אשפוט שהסכי' הקב"ה ע"י וז"ש שם ארץ יראה ושקטה וכו' שבתחילה יראה שלא יקבלו ביום ו' ושקטה בשקבלו ביום ז'

ויכל אלהים וגו': פירש"י ברת שבת באת מנוחה ונשנ' המלאכ' ובזוה"ק אמרו כל שיתא יומא ביומא שביעא תליא וכו' ובזה מובן הא דאמרו וביום הששי תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית כנ"ל וקיי"ל דבעינן תנאי קוד' למעשה והרי כבר נבראו כל מעשה אלא כיון שעדיין לא נברא מנוחה הי' כולם תלוי' ועומדים עד יום השביעי והוי שפיר תנאי קודם למעשה ויש לפרש בזה הא דמקשה בביצה דף ט"ז ע"ב לא ליענשו גוים עליו פירש"י ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצו' ואף דלא מצינו בפירוש העונש על השבת אלא שבזה תלוין כל התורה שכיון שלא הי' יודעים משבת סברו שהי' מעשה קודם לתנאי ובטל התנאי ומשני שבת אודיעינהו

ויברך אלהים את יום השביעי וגו' בביצה דף ב' ע"ב בתוספ' ד"ה והי' ביום הששי וכו' תימא דכאן משמע דהמן לא הי' יורד ביו"ט וכו' והא אמר ויברך ויקדש ברכו במן שבשבת לא היה יורד אבל ביו"ט הי' יורד וכו' ועי"ל דאפי' הי' יורד ביו"ט מ"מ ביו"ט שחל להיו' בערב שבת לא הי' יורד וכו' ע"ש וצריך להבין דנהי שלא הי' יורד ביו"ט בשביל שבת למה לא הי' יורד בשביל יו"ט עצמו כדאי' במדר' ובמכילתא שהביא התוס' שם לא יהי' בו לרבות יו"ט שלא ירד בו מן וכו' ונראה דכיון שירד המן בערב יו"ט לצורך שבת שאחר יו"ט והי' יכולין לאכול ביו"ט זה המן שירד על שבת אכתי הוי יריד' ביו"ט לצורך שבת אך לפ"ז נראה דא"צ לדחוק כלל דבאמת דבכל יום הי' יורד לשתי סעודות סעוד' ליו' וסעוד' אחד ללילה וכיון שהי' הכרח שירד מעיו"ט על סעודת ליל' של מוצאי יו"ט הרי כבר הוו יכולין לאכול סעודה זו ביו"ט שחרית א"כ אם היה יורד ביו"ט שחרי' על סעוד' שחרי' הוי כיורד ביו"ט על סעודת הלילה של חול לכך הוצרך לרד גם סעודת שחרית של יו"ט מעיו"ט א"כ אין עיקר כ"כ קדושת יו"ט שלא היה אפשר לירד לצורך יו"ט עצמו אבל בשבת כיון דאמרינן במס' שבת דף קי"ח מי שיש לו י"ד סעודת לא יטול וכו' ומקשי והא חמסרי הוי ומשני מאי דבאית למיכל באפוקי שבת' אכלי בשבתא ופירש"י שיאכלנו סמוך לערב ולא יצטרך לאכול עוד בליל' הרי דבמדבר שלא ירד המן בע"ש אלא שיעור ד' סעודות כדכתיב הנני נותן לכם ביום הששי לחם יומים ע"כ כיון שכבר נצטוו על ג' סעודות משלשה פעמי' היום ע"כ הי' אוכלין סעודה של מוצאי שבת בשבת סמוך לערב ושפיר היה יכול לירד בשבת סעודות שחרית וסעודות ערב וכיון שלא ירד אפילו לצורך עצמו הרי קדשו בזמן ועמ"ש לקמן בפרשה בס"ד: ונראה הא דאחז"ל כל המתפלל ערב שבת ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה ובמקום אחר אמרו כל השומר שבת כהלכתו נעשה שיתף להקב"ה משמע ששומר שבת וכל דיניו ופרטיו נראה הא דאמר ויכולו נעשה שותף היינו שנעשה שותף באותו מנוחה שהי' העולם חסר ונשלם בו מעשי בראשית אבל השומר שבת כהלכתו נעשה שותף בכל מעשי ימי בראשית

וז"ל המדרש ילקוט ויהי בוקר יום הששי זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש ובה נגמרה מלאכת העולם דאמר ר' סימן ע"כ כתיב הששי ע"כ מונין לברייתו של עולם מכאן ואילך מונין מנין אחר נראה דס"ל כפי' השני של רש"י שאף הקב"ה הוסיף מחול על הקודש דהיינו שלקח מיום הששי והוסיפו על יום השב' וכיון דבאותו שעה שהוסיף היתה מנוחה וז"ש ולה נגמרה מלאכת העול' ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה בתהלי' סי' קל"ט ימים יצרו ולא אחד בהם ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיה' אספרם מחול ירביון הקצותי ועודי עמך פירש"י ולא אחד בהם היינו שבת ואמר ולי מה יקרו רעיך אל היינו אותם צדיקי' הנעשי' שותפים להקב"ה במעשה בראשי' ואמר מה עצמו ראשיהם שהם מוסיפין מחול על הקודש והיינו דאמר אספרם מחול ירבון שמנין ימי השבתות הם יותר על מנין ימי החול והיינו הוספה מחול לקודש בערב שבת ואמר הקיצות ועודי עמך על ההוספה שצריך להוסי' במוצאי שבת כמו שאחז"ל שדרשו משבתון שבת קודש וכתו' שבת שבתון יהי' לכם דהיינו שבתון היא הוספה והיינו דכתוב הקיצות שככ' כלה שהוא לשון קץ ועוד עמך היינו התוס' של מ"ש לאחר הקץ וסוף של יום השבת ומצינו עוד היא לשון תוס'