פנים יפות בראשית לד

את כולו היינו כי לך אתננה אבל כשירבה את זרעך גם עפר א"י יתגדל לפי הצורך לישראל וכשם שלא אוכל למנות את זה כך לא יכול למנות את זה אמנם לפענ"ד נראה דמ"ש קום התהלך ולא מצינו באברהם שהלך לארכה ולרחבה ועוד דהל"ל קום לך בארץ אלא ענין התהלך זה כמו התהלך לפני והי' תמים וכן את האלהים התהלך נח דהיינו הליכה בקדושה כדכתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים דהיינו שיקדש כל א"י לארכה ולרחבה ולפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אמר לך אתננה וכן היה עליית משה שהראיהו השי"ת כל א"י להשרות עליו קדושתו וז"ש שא עיניך וראה דהיינו נמי ראי' רוחניות שא"א לאדם לראות בעין גשמיות כל א"י שהראיהו ראי' רוחניות ואמר שיקדש אותה בקדושת א"י

ויחלק עליהם לילה ע"פ פשוטו י"ל מפני שאחז"ל שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה א"כ י"ל שלא רצה לצאת חוץ לתחום שאותה לילה היה ליל פסח כמ"ש פירש"י שנחלק הלילה שחציו השני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים ועבדיו הלכו חוץ לתחום שלא קבלו עליהם את התורה ואף שאברהם הי' מצווה על שבית עבדיו כמו על שביתת בהמתו מ"מ כיון דתחומין מדרבנן אחז"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו בבהמה וה"ה בשביתת עבדיו כי חד דינא להון וכיון דבבהמה אין לחוש אם יוצאת חוץ לתחום כדאי' בא"ח סי' ש"ה סס"ג בהג"ה דאין לחוש דהרועה יוצאה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן ה"ה בעבדיו אבל כיון די"ב מינין דאורייתא לכך לא רדפו אלא י"ב מילין והיינו דכתוב ויחלק עליהם וירדפו עד חובה אשר משמאל לדמשק שהיא לא רדף אלא עד דן ועבדיו עד דמשק וי"ל עוד לפמ"ש רש"י שרדפו אותם עד חצי הלילה כי לפי חשבון י"ב מילין באלכסון שהם י"ז מיל פחות חומש לפמ"ש המפרשים חשבון עשר פרסאות ביום היינו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים אבל י"ב השעות הלילה הם משקיעת החמה עד הנץ החמה לא הי' יכולין לילך יותר מי"ז מיל מצאת הכוכבים והוא ערך עד חצות. וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגו' קשה הא עיקר מלחמתו של אברהם הי' בשביל לוט כענין שנאמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו א"כ מאי גם ונראה לפמ"ש לעיל דהמלכים: שהכו את הרפאים והזוזים והאמים הם ארץ עמון ומואב כמבואר בפ' דברים והם מכלל עשר עממין שנתן לאברהם ומבואר בפ' אם השמאול ואימינה ואם הימין ואשמאילה שהזהיר אברהם את לוט שלא ילך דרך ככר הירדן לסדו' אלא שלא שמע לו כמשאחז"ל וירא לוט את כל ככר הירדן כל הפסוק כולה על שם עבירה נאמר וכן אחר שהכה אברהם את המלכים וירש את ארץ הרפאים והזוזים והאמים שהם ארץ עמון ומואב רצה אברהם שישב לוט בהן וכ"ש לדעת התוס' בברכות ד"ז ע"ב דבריח בין הבתרים הי' קודם מלחמות המלכים כבר הבטיח לו השי"ת ואח"כ נכבש תחת ידו ולא רצה אברהם להשיב את לוט לככר הירדן אלא שלוט לא רצה לשכון שם שחשקה נפשו לשוב לסדום והיינו דאמר וגם את לוט וגו' השיב כי דעתו היה שלא להשיבו אלא רצה שישב בארצו שהוא עמון ומואב ובע"כ השיב ואפשר שלאחר שנחרב סדום הלך לו לוט להחזיק בארצות אלו כמ"ש אברהם והיינו דכתו' כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וגו'

ויכו את רפאים וגו' לפי פשוטו כוונות התורה להפליא גבורת המלכים להגדיל הנס שכבשוה אברהם ויש לפרש יותר שבא לפרש ירושת עשר עממין שהבטיח הקב"ה לאברהם וישראל לא ירשו את ארצם אלא ז' עממין אבל ג' עממין שהם קני קניזי וקדמוני נתנו לעמון ומואב ואדום עד ימות המשיח והם ג' אלו שהם הזוזים שנתנו לעמון כפירש"י שהם זמזומים דכתיב בפ' דברים וארץ רפאים ואימים שנתנו למואב וארץ החורי הוא מה שנתנו לעשו כדכתוב בפ' דברים שלא נתבררו עד ימות המשיח ונתן עד ימות המשיח לעשו ועמון ומואב. ומלכי צדק מלך שלם הוצי' לחם ויין וגו' בילקוט שרמז לו על המנחו' ונסכים ולפי פשיטו י"ל לפי שאברהם ואנשיו הביאו כל מיני יין ומאכל כדכתוב ואת כל אכלם וילכו וכתוב רק אשר אכלו הנערים אלא כיון דאברה' קיים כל התורה כול' ולא רצה לאכול ולהנות מן היין מחשש שהם כלאי כרם שאמ' התורה פן תוקד' המניח' וגו' שנאסר' בהנא' התבוא' והיין לכך הוציא לו לחם ייין שהם ידועי' אצלו שאינ' כלאי כרם וי"ל שלא מצינו ששם יקבל