פנים יפות בראשית יב

גדול באכילתו והנחש ידעה מזה והסיתה בתחיל' שלא לאכול מכל עץ הגן וז"ש אף כי אמר אלהים לאכול אפ"ה לא תאכלו כדרך היצה"ר שלא יוכל להסית אתו בדבר שהוא רע לגופו ולנשמתו נוח לו יותר כמ"ש בפ' וייצר וגו' אבל היא לא שמעה לה בדבר זה ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ואח"כ הסיתה לאכול מעץ הדעת בדבר שהנאה לגוף לפי שעה

ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע וגו' יש לפרש מה שקבלה האשה דברים אלו להכחיש דברי הש"י ח"ו אלא הענין הוא משחז"ל כל המוסיף גורע שהוסיף אדם הראשון איסור הנגיעה בו וצריך להבין מה זה גירעון הלא כל המצות הוסיפו חז"ל משמרת וגדר כמו שאסרו הנגיעה בחמץ בפסח דלמא אתי למיכל מני' וכיוצא בו אלא עיקר הגירעון הוא שבאמת בנגיע' אין בו מיתה והיינו דאמר פן תמותין בלשון ספק היינו שמתוך הנגיעה תתאוה לאכול וחשש שמא תבוא לידי אכילה שיש בו מיתה וז"ש פן תמותין ר"ל פן תבוא לידי מיתה אבל הי' גירעון בדבריו שהי' לו לומר בנגיעה פן ובאכילה מיתה ממש והיא כלל שניהם יחד והי' מקום לאשה לטעות דלשון פן קאי גם על אכילה והיינו משום שאחז"ל על פסוק ויצו ה' על האדם מכל עץ וכו' שנרמז בזה ע"ז וג"ע וש"ד ושאר ז' מצות והנה קודם החטא שלא שלט בו היצה"ר ולא עלה בלבו תאות העוה"ז אין שום ספק שלא ישמע ציווי הש"י עד שחטא ונתעורר בו תאות עוה"ז יצרו היה מתגבר עליו כמ"ש חז"ל אילמלא הקב"ה עוזרו וכו' וזה שהטעה אותה הנחש באמרה מ"ש הקב"ה בלשון פן קאי על אכילה שגם באכילה עצמה אין בו מיתה אלא שע"י האכילה נכנס בה תאות העוה"ז לידע בין טוב ורע כמ"ש לעיל שהשי"ת אף שהיא עילת כל העילות מ"מ השגחתו על התחתונים להיטיב בעניני העוה"ז מה שלא הי' באדם קודם שחטא שלא ידע בעניני העוה"ז כלל כמ"ש בפ' ויהי שניה' ערומים והנחש אמרה שישארו במעלות עליוני' רק שתוסיף לידע גם בעוה"ז הטוב והרע וז"ש הנחש והיתם כאלהים יודעים טוב ורע ואיכא למיח' שתתאו' לידע לעשות שאר עבירו' כגון ע"ז וג"ע וש"ד שיש בהן מיתה כמו שאחז"ל אזהרתן זו היא מיתתן וז"ש דחפה עד שנגעה ואמרה הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ר"ל כשם שאמר לשון פן בנגיעה שאינו אלא גזירה שמא יאכל כך קאי ל' פן גם על אכילה שאין אכילה עצמה איסור אלא כיון שיודע אלהים כי ביום אכלך ממנו תדעו בין טוב ורע בעניני עוה"ז ותעברו על ע"ז וג"ע וש"ד אבל לעולם הברירה בידכם שתאכלו ולא תעברו על העבירות שיש בהן מיתה ולא תמותין עוד יש לפרש כי כבר כתבנו מ"ש הקב"ה אכל תאכל שהוא לשון כפול מפני שיש מצוה באכילתו ויש להבין הענין יותר ע"פ זה השלחן אשר לפני ה' שלחנו של אדם מכפר עליו ואמרו כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר בקרבך קדוש וענינו היא כי יש באכילה גשמיות גם אכיל' רוחניו' כמ"ש במן לחם שמי' שהמלאכי' אוכלי' אותו והיא מש"ה והאכלתי' נחלת יעקב אביך ואמרו עוד חז"ל תלמידיו של אברהם אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב ענינו שבאכילתו נוחלין לעוה"ב שהיא נחלת יעקב שאין לו מצרים והראי' ע"ז שאמרי חז"ל מצוה להביא אש הדיוט לכפר על קטרוג הקרבן אם אדם חטא בהמה מה חטאה הרי יש תיקון לבהמה יותר באכילתה יותר מהבאתה לקרבן וכמ"ש במקום אחר שעיקר תיקון הצומח והחי באכילת האדם שעולה למדרגת מדבר וניתקנת בו כמ"ש בסוף קדושין שאמרו מעולם לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל והם מתפרנסים שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וכו' ענינו שהצומח שמח באכילתו החי שזו תיקונו שעולה למדרגות החי כמ"ש בפ' בלק בפ' כלחוך השור וגו' וכ"ש שהי' ראוי שפרנסת האד' יבוא בנחת כי כולם יצפו לאכילתו רק כיון שאינו אוכלו בכוונה הראוי הוא מקלקלו יותר ע"כ היא בורח ממנו וצריך האדם לרוץ אחר פרנסתו וזה בשביל שהרעותי את מעשי קפחתי פרנסתי א"כ אדם קודם החטא בודאי תיקון גדול הי' באכילתו וזה אכל תאכל רק אכילת הגוף דהיינו גשמיות ואכילת הנשמה שהיא רוחניות והוא לחם שהמלאכים אוכלים והי' מתוקן ע"י אדם יותר שהאדם היה במעלתו קודם החטא יותר מהמלאכים כמ"ש אחז"ל שאדם קודם שחטא המלאכים היו צולין לו בשר וז"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות לשון כפול כמ"ש האר"י ז"ל שכל היורד מעולם העליון לעולם התחתון נקרא מיתה וז"ש