פנים יפות בראשית יא

שנאצלה ממנו וזש"ה הן בעונותיכ' נמכרת' וגו' ר"ל שהמכיר' אינה בשעה שגלו מארצם אלא כבר נמכרו בשעת עונם והגלות היא רפואה להם וז"ש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר ויזכיר לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה ר"ל שיזכור לו שיום החטא היא עיקר יום המית' והמיתה שבאה אח"כ היא רפואה לו וז"ש ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל עיקר המיתה הוא ביום אכילה ויש עוד לרמז בזה משחז"ל כי המלאך המות זורק בו ג' טיפין אלו הם בחינת הכבוד והקנאה והתאוה שמוציאין את האדם מן העולם והם באים מן הרע של עץ הדעת שהיה בו ג' בחינת אלו ע"כ הוא מאכיל אותם את האדם קודם מותו וירמז בזה שאמר ביום אכלך ממנו מות תמות שביום המיתה מאכילין אותו ממנו ולכך נתקללה הנחש בג' בחינ' האלו על גחונך תלך היא בחינת השפלות היפוך הכבוד ועפר תאכל היפוך התאו' כמ"ש חז"ל שבכל אכילת' טועמת טעם עפר ואיבה אשית היפוך הקנאה וז"ש חז"ל ויצו ה' על האדם שלוה על ג"ע וע"ז וש"ד שהם בחינ' ג' אלו כי ע"ז היא בחינת הכבוד כמ"ש כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ודוחק רגלי השכינה וג"ע היא בחינת התאוה וש"ד היא בחינת הקנאה והשי"ת יצילנו מהם

ויהיו שניה ערומים וגו': ולא יתבוששו ענינו כי קודם החטא הי' גופו רוחני זך ולא רע כלל ולא שייך ביה בושה כלל משא"כ אחר החטא שנתגשם הוצרך לכסות ערותם ועוד כי אמר הכתוב החכ' עיניו בראשו והיינו שמחשבתו דבוקה בשורש נשמתו למעלה וכ"ש קודם החטא לא נחשב בעיניו עניני עוה"ז כלל וזש"ה במעלות הש"י המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמי' ובארץ דאף שהשי"ת הוא עילת כל העילו' אעפ"כ במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו שהיא משפילי לראות בשמים ובארץ והטעם כי אפילו שמי השמים לא יכלכלוהו והכל לפניו כחושך כמ"ש בזוהר בפ' ישית חושך סתרו שאפי' העולמות העליונים שהוא מסתתר בהם אינם הוא קמי עילות כל העילות ואין לעשות שיעור וגבול בין עליוני' לתחתונים כיון שאין סוף ואין חקר לתבונתו כי בדבר שיש לו סוף יתכן בו חילוק בין גדול לקטן אבל באין סוף הוא שוה ומשוה בין קטן לגדול והכל כאין נגדו וזש"ה אל מי תדמיני ואשוה יאמר קדוש ר"ל כל מי שמדמה אליו בין קטן ובין גדול הכל שוה נגד השי"ת וזש"ה המשפילי לראות שמחמת גבהו אין חילוק בהשגחתו על השפל בין בשמים ובין בארץ הכל שוה נגדו וזש"ה ידע מה בחשוכא ונהורא עמי' שריה לפי שבריאו' עיני האד' יוכל לראות ממקו' החושך למקום האור אבל ממקום האור למקום החושך אינו יכול לראות אבל הש"י אף שנהורא עמי' שרי שהוא אור הגנוז ונעלם ונסתר מכל אעפ"כ היא רואה מה בחשוכא שכל העולמות הם חושך כנגדו ומשגיח עליהם אבל אדם קודם החטא כיון שהי' עין שכלו בעולמות העליונים לא ידע מה בחשוכא בעולמות התחתונים ולא היה חשוב בעינו עניני עוה"ז להתבושש מפני שהוא ערום אבל אחר החטא שנתמעט שכלו כמ"ש חז"ל ותשת עלי כפיך שהקב"ה מיעטו דהיינו שמיעט שכלו ונתעורר בו תאות עוה"ז ידע כי ערום הוא

ותאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' ענינו מפני שאיסור עץ הדעת שהיה מעורב בו רע בטוב והיא מה שפירש"י שהארץ חטאה שהוציאה עץ עושה דלא כמ"ש הש"י עץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם הוא על עונה כמו שמבואר לעיל אלא שבשאר אילנות הי' הקלקול בעץ ולא בפרי משא"כ בעץ הדעת שהיה רע בפרי עצמה וזהו שאמר הנחש לא תאכלו מכל עץ הגן שבכולן יש בחינת הרע שנעבדה בהן עבירה שלא הוציאו כמו שצוה הש"י והשיבה האשה מפרי עץ הגן נאכל ר"ל שהחטא לא היה אלא בעץ שלא הוציאה כראוי אבל הפרי הוא מתוקן משא"כ בעץ הדעת שהפרי מעורב בה רע ועיין בפרשת אמור בפסוק ולקחתם לכם פרי עץ הדר כי אח"כ נתקן הפרי ואחז"ל שהיא אתרוג ונבחר למצוה שהיא פרי עץ הדר ורמז לדבר כי אם תסור מעץ הדעת מספ' רע דהיינו העיי"ן של דעת ומן התי"ו רי"ש נשאר עץ הדר ואדרבה היא מבחר יותר כי טעם עצו ופריו שוה כמ"ש כנ"ל ולא נעבדה בו עבירה ויש לפרש מפני שאמר הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכלו דהיינו לא מפני שהוא רשות בלבד כ"א גם מצוה שהם ניתקנו ע"י אדם כמו שיבואר לפנינו בס"ד וביותר קודם החטא שהי' תיקן