פנים מאירות חלק ג ט

דין ט"ז וז"ל וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו עכ"ל והרמב"ם מפרש פשט המשנה בשלא קשרוהו ברגלו בשעה ששלשלוהו וכתב הרשב"א ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר הרמב"ם והנימוקי יוסף כתב מדקאמר הרמב"ם והעלו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה אבר ממנו דהיינו בסימן מובהק והביאו הב"י וע"פ דברים אלו קבעו בש"ע להלכה דבעינן סימן מובהק ביותר: ואם אמנם שאין אני כדאי להכניס ראשו בין ההרים הגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ואקוה שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בדין זה וצריך אני להאריך קצת כדי לברר הדברים כשמלה דבש"ס פ' אלו מציאות מבעי' לן סימנים דאורייתא או דרבנן מאי נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעידי אוכף ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא ומשני אמרי גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאלי אינשי וקאמר לימא כתנאי אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומא מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר סימנים דרבנן ואלעזר בן מהבאי סבר סימנים דאורייתא אמר רבא דכ"ע סימנים דאוריית' והכא בשומא מצוי בבן גילו קמפלגי כו' ואיבעית אימא דכ"ע סברי סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא קמפלגי מר סבר שומא סי' מובהק ומר סבר שומא לאו סי' מובהק הוא ע"כ הש"ס ובפ"א דמציעא דף י"ח ע"ב קאמר רב גבי גטי נשים כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני' ודוקא בצד אות פלוני' אבל נקב בעלמא לא משום דרב אשי מספקא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן ופי' רש"י מספקא לי' לרב אשי אפ' אי פשטת סימנים דרבנן יש לסמוך על סי' מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא מספקא ליה לרב אשי סימנים שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא אפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו כו' א"כ משמע מסוגיא זו אפילו אי סימנים דרבנן סימן מובהק הוי דאורייתא למשרי אשת איש ע"כ וסוגיא זו איתא גם כן בפרק האשה בתרא ביבמות דף ק"ד ושם לא הביא הרא"ש אלא מאי דקאמר רבא כ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי וכך הם דברי הרי"ף בפ' האשה בתרא: אבל בפרק אלו מציאות כתב הרא"ש וז"ל הא דאמרינן אי סימנים ושקיל וטרי' בגמ' למפשט הא בבעי' ולא איפשטי כו' הילכך לא מהדרינן גט בסימנים אלא בסימן מובהק דחשיב כעדים או לצורבא מרבנן בט"ע כו' וכתב הא דאמרת אין מעידין עד דאמר כתב יש בצד אות פלוני לאו דוקא נקב יש בצד אות פלוני אלא ה"ה כך וכך אצבעות אורך הגט או כך וכך רוחבו עכ"ל הרא"ש ז"ל וכתב הב"י על מה שכתב הטור גבי אין מעידין על פרצוף פנים אפילו אם יש לו סימנים בכליו או בגופו אין סומכין עליהם אם אינם מובהקים שהרי"ף והרא"ש כתבו לישני דרבא דאמר דכ"ע סימנים דרבנן ומשמע לכאורה דס"ל דאין משיאין אשה ע"י שום סימן כיון דסימנים דרבנן לא סמכינן עלייהו אלא לענין ממון אבל לא לענין איסור וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בהלכות גדולות פ"ז אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראו צלוב ולא הכירו פניו אבל היה להם סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בם אע"פ שאין משיאין את אשתו יורדים לנחלה על פי עדות זו וכתב הב"י אבל קשה מההיא דשני ת"ח דפרק האשה שלום דקאמר דסומכין אסימנים לכן נראה לי דיש סימנים מובהקים טובא לדברי הכל הוי דאורייתא ומשיאין לאשה ע"פ ולא נחלקו הני תרי לישני דרבא אלא בסימנים מובהקים קצת ובהכי הוא דפסקי הרי"ף והרא"ש כלישני בתרא דסימנים דרבנן אבל בסימנים מובהקים לגמרי לא נחלק בהם שום אדם דהוי דאורייתא וכן הכריח זה מדברי רב אשי דאמר בפ"ק דמציעא גבי גט דאם אמר נקב יש בצד אות פלונית סמכינן עלייהו הרי בהדי' דאע"ג דרב אשי לא שרי באיסור אשת איש ע"י סימנים דאבעי' לן אי הוי דאורייתא או דרבנן מ"מ ע"י סימנים מובהקים לגמרי שרי וע"כ צריכין אנו לומר הא דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות שאם היה לו סימנים מובהקים בגופו דאין מעידין עליו היינו דוקא במובהקים קצת אבל סימנים מובהקים לגמרי לכ"ע הוי דאורייתא משיאין לאשה על פיהם וכתב הב"י והשתא איכא למידק למה סתמו הפוסקים דבריהם ולא כתבו בפירוש דבסימנים מובהקים ביותר משיאין לאשה על פיהם ותירץ די"ל דהרי"ף והרא"ש סמכו על מה שכתבו ההוא עובד' דשני ת"ח דפרק אשה שלום דאמרינן דאסימנים סמכינן וכן סמכו על מה שכתבו בפרק כל הגט ההיא דנקב יש בצד אות פלוני וכן מבואר בדברי הרא"ש בתשובה הביאו רבינו בס"ס קי"ח סימני גופו כגון ארוך וגוץ חיור וסומק לא הוי סימן אבל אם היה חסר אחד מאיבריו או יותר בידיו או רגליו או שום שינוי באחד מאבריו הוי סימן מובהק עכ"ל הרב הב"י העתקתי בקיצור: והנה המעיין בדברי הרא"ש בפרק ב' דבבא מציעא יבין וישכיל שהיה נעלם מהרב הב"י דברי הרא"ש שאלו היה לפניו דברי הרא"ש בפרק אלו מציאות לא היה תמה על הרא"ש למה לא כתב בפירוש דבסימנים מובהקים ביותר משיאין לאשה על פיהם הא שפתיו בררו מללו בפירוש בפסקיו שם דאבעי' דסימנים דאורייתא או דרבנן לא איפשטי הילכך לא מהדרינן גט אלא בסימן מובהק וכתב בפירוש הא דקאמר נקב יש בצד אות פלוני לאו דוקא אלא ה"ה כך וכך אצבעות אורך הגט כו' ואלו ראה דברים אלו לא היה צריך להביא ראי' מדברי הרא"ש בתשובה מה שכתב הרא"ש בפסקיו בפירוש ועכ"פ נלמוד מדברי הרא"ש דדוקא באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא ואין משיאין את האשה אלא בסימנים מובהקים לגמרי אבל באיסור דרבנן נוכל לומר אזלינן לקולא וכן משמע מדברי בעל העיטור שהביא הב"י וז"ל מה שכתב במאמר עשירי גבי המביא גט ואבד ממנו מסתברא דוקא נקב בצד אות פלונית אבל תיבה פלוני לא דמספקא לן אי סימנים דרבנן או דאורייתא ובדאורייתא בעי סימן מובהק ואזלו לחומרא עכ"ל הרי להדי' דמשמע דדוקא באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא אבל בספק איסור דרבנן י"ל דאזלינן לקולא וכן מצאתי בקונטרס עגונות להרב מה' חיים שבתי בדף מ"ו ע"א היכי שנודע שטבע והיה הטביעה כראוי דהוי מים שאין להם סוף דאינו אלא איסור דרבנן וספק דרבנן לקולא יעוין שם: ובר מכל דין דאפילו אם נימא דפשוט לן דסימנים דרבנן משמע דבאיסור דרבנן סמכינן אסימנים שאינם מובהקים לגמרי כמו גבי אבידה מדקאמר סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי מדרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא ומדקאמר נפקא מיניה לגט אשה דאיסור דאורייתא ולא קאמר נפקא מיני' לאהדורי חביות של סתם יינם דאמרינן לעיל דף כ"ד ע"ב אמר רב אסי מצא חביות יין בעיר שרובה נכרים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה וא"כ הוי להו למימר דנפקא מיניה אי סימנים דאורייתא מותרת בשתי' ואי סימנים דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא אפילו לאיסור דרבנן וליכא למימר דתלמוד' בעי לאשמועינן אי סימנים דאורייתא אפילו באיסור דאורייתא סמכינן דזה פשוט דמהי תיתי שלא נסמוך אסימנים באיסור דאורייתא כיון דסימנים דאורייתא וע"כ עיקר נפקא מיניה דקאמר הש"ס אי סימנים דרבנן אע"ג דעביד רבנן תקנתא דוקא בממון ולא באיסור וא"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו באיסור דרבנן לא עביד רבנן תקנתא אלא ע"כ דפשוט לבעל הש"ס דבאיסור דרבנן סמכינן כמו גבי אבידה אפילו אסימנים שאינם מובהקים לגמרי כדמשמע פשטי' דתלמודא גבי חביות יין בא ישראל ונתן בה סימן מותר בשתי' למוצאה משמע בסימן שמחזירין בה אבידה נמי סמכינן אאיסור דרבנן וזה פשוט וברור לפי עניות דעתי והשתא נפרש דברינו לפני כל יודע דת ודין בודאי כל מקום דלא הוי עדות מן התורה אלא דחכמים התירו אשה ע"י עד אחד או ע"י אשה או ע"י נכרי מסל"ת ויש כאן ספק איסור דאורייתא אלא דחכמים הקילו בשביל חומר שהחמירו בסופו וסמכו דאשה דייקי ומנסבי ניחא דלא סמכינן על עד אחד ואשה ונכרי מל"ת אלא אם אומר סימנים מובהקים ביותר אבל היכי שיצאה האשה מספק איסור דאורייתא כגון במים שאין להם סוף דחזו כמה סהדי שנטבע ואבד שמו וזכרו א"כ אינו אסורה אלא מדרבנן ראוי לסמוך על סימנים אמצעים ואף אם נימא דנפקא מיניה דקאמר הש"ס הוא גם כן אפילו באיסור דרבנן דלא ילפינן אפילו איסור דרבנן מממונא מ"מ דלדברי הרא"ש אבעי' דלא אפשטי' הוא ובבעי' דלא איפשטי' קיימא לן בדרבנן אזלינן לקולא מלבד מה שהוכחנו דלא מספקא לן כלל באיסור דרבנן דאפילו אי סימנים לאו דאורייתא סמכינן באיסור דרבנן אסימנים אמצעים כמו גבי אבידה ולדעתי דברים ברורים הם ונכוחים למבין ועל כרחינו צריכין אנו לחלק הא דפסק בש"ע סימן ל"ב אם השליכו מצודה והעלו רגל אחד אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו מוכרחים אנו לומר דוקא שאין כאן שני עדים כשרים אלא עד אחד או נשים או נכרים מסל"ת בהא בעינן סימנים מובהקים ביותר אבל אם יש שני עדים שנפל למים שאין להם סוף דאז יצא אשה מספק איסור דאורייתא סמכינן אפילו אסימנים אמצעים: וכן מה שכתב רמ"א בסימן כ"ד בשם פסקי מהר"א דאפילו ק' סימנים שאינם מובהקים אינם כלום אפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום מוכרחים אנו לומר בספק איסור דאורייתא אבל בספק איסור דרבנן סמכינן אסימנים אמצעים ואני אומר בטח שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בזה וראיתי בספר לחם משנה בפרק י"ג מהלכות גירושין במה שכתב אפילו שומא אין מעידין עליו והקשה דברי הרב המגיד אהדדי שכתב כאן דפסק הרמב"ם דסימנים דרבנן ובהלכות אבידה וגזילה פי' י"ג כתב הרב המגיד דפסק הרמב"ם דסימנים דאורייתא והניחו בצ"ע אבל הכסף משנה בהלכות גזילה ואבידה כתב בטוב טעם ודעת דאף להרמב"ם הוא אבעי' דלא איפשטי' אי הוי דאורייתא או דרבנן אלא