פנים מאירות חלק ג י

שיש חילוק בין ממון ובין איסור ע"ש: נחזור לנדון שלפנינו שקצת נכרי' אמרו שזקינו היה קטן ושחור וגם שערות ראשו היו קטנים ותלתלים שחורות אף דזה פשוט דשער זקינו שחור לא הוי סימן כלל דדומה לארוך וגוץ דהרבה חיוי ברייתא הכי אית להו כמו שמבואר בתשובת צמח צדק סי' מ"ה אבל מ"מ באיש אחד שיש סימנים אלו שער זקינו קטן ושחור וגם שער ראשו קטנים ותלתלים שחורות דשני סימנים כאלו לא נמצאו באחד מני אלף הוי שפיר סימנים אמצעים דהא עדיפי מארוך וגוץ דפי' רש"י דהרבה ארוכים וגוצי' יש אבל בהני סימנים דלא שכיחי הוי סימנים אמצעים וכבר כתבנו דבאיסור דרבנן סמכינן אשני סימנים שאינם מובהקים לעשות מהם סימנים אמצעים להתיר אשה להנשא כיון דשני סימנים אינם נמצאים ברוב בני אדם הוי סי' אמצעי אך יש לפקפק באשר שלא הגידו לפי תומם: אך מצאתי מה שהעתיק בב"ש בקונטרס עגונות מחלק שני מתשובת הרב המבי"ט דף נ"ו וז"ל דאשה זו יוצאת מחזקת א"א דאורייתא דמשל"ס אינם רק מדרבנן וא"כ בדרבנן אפשר לסמוך על עדים אף שאין מסל"ת דהא אפילו בדאורייתא סמכינן לפעמים אקפילא וגבי ציצית תכלת אף דהתם הטעם דלא מרעי אמונתו היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כי הכא סמכינן אנכרי אף שאינו מ"סלת עכ"ל אף שאין דבריו מוכרחי' כאשר כתב בעצמו שם ופיקפק בזה מ"מ אומר אני דיש סמך לדבריו בנידון דידן כיון דאמרו זה שלא בפני זה כל אחד סימנים הנ"ל סמכינן עלייהו דמסתמא קושטא קאמרי דהא אמרינן בגיטין דף י"ט ע"ב בההוא שטרא פרסא דלא ידעי למקרי דנותני' לשני כותים זה שלא בפני זה והביא הב"י גירסא בח"מ סי' ס"ח זה שלא בפני זה דהוי כמסיח לפי תומו וע"כ צריכין אנו לומר כיון שהגידו זה שלא בפני זה מסתמא קושטא קאמר והוי כמסיח לפי תומו והכי נמי בנידון דידן כיון שהגידו זה שלא בפני זה בסימנים הו"ל כמל"ת דהא מסיח לפי תומו לאו מכח עדות אנו סמכינן אלא דמחזקינן דקושטא קאמרי כמו שכתב נימוקי יוסף בסוף יבמות הביאו הב"י א"כ ה"נ כיון דג' נכרי' אמרו זה שלא בפני זה סימנים אלו מסתמא קושטא קאמרי ואע"ג שכתב בת"ה סי' רכ"ד הביאו הב"י בשם א"ז דאין מסל"ת נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע אבל נכרי המסיח לפי תומו על סימנים לא סמכינן עלייהו אפילו הם מובהקים מ"מ הא כתב הב"י בנכרי המכירו איירי אבל בנכרי שאינו מכירו ואומר פלוני שהיה בו אלו הסימנים נהרג ודאי סמכינן עליה עכ"ל ובנידון דידן הני כולה לפי משמעות העדות לא הכירו זה הנטבע וסמכינן אסימנים אפילו שאינם מובהקים לגמרי כיון שהוא איסור דרבנן ומתשובת המבי"ט הנ"ל משמע דאפילו עד אחד המעיד שנטבע במים שאין להם סוף יוצאה אשה זו מחזקת אשת איש דאורייתא יעויין שם וע"כ צריכין אנו לומר כיון דהתירו רבנן עד אחד המעיד בא"א שמת בעלה א"כ יוצאת מחזקת אשת איש דאורייתא וכבר כתבנו שבאיסור דרבנן יש לסמוך אפילו בסימנים שאינם מובהקים לגמרי ואל ישיבני אדם ממה שהביא הר"ן והביאו הב"י שנשאל על מיימן מאלק"י שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא כותי ואמר מסל"ת כי הוא היה מכיר מיימן מאלק"י והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו ובחוטמו וגם הסימן שהיה בראשו וסימן אחר צולקת ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה עד שראו ואמר כמו שש שבתות כו' וסיים הב"י שנראה מדבריו שאותו סימנים שאמר הכותי שהיה לו בראשו ובזרוע לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ אע"פ שנשתהה הוי ליה למשרי אשה זו עכ"ל הרי דלא התיר אשה במים שאין להם סוף אף בשני סימנים שאינם מובהקים חשובה לזה דאינו דומה ספינה שנטרפה בים למי שנטבע במים שאין להם סוף שהביא הב"י בשם תשובת להרמב"ן סי', ק"כ שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראה נשברה בלב ים ויש הפרש גדול בין זה לזה אפילו במים שאין להם סוף אם נישאת בדעבד לא תצא אבל בזה שנטרפה אפילו בדעבד תצא כי שמא ניצל על ידי עץ או קורה כדרך שניצלים הרבה פעמים ואם נשברה נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. ולפ"ז י"ל שגם בעדיו של הר"ן היה כך ולפי שאם נשאת תצא לכך החמיר בסימנים שאינם מובהקים לדעתו אבל בנ"ד שהרבה עדים ראו הטביעה והלכו אנה ואנת ושהו כדי שתצא נפשו לכ"ע אם נישאת לא תצא סמכינן אף בסימנים אמצעים: ובהא נחתא ובהא סלקא דהא לפי תשובת המבי"ט דס"ל דאפילו בעד אחד המעיד במים שאין להם סוף יצאת מחזקת איסור א"א דאורייתא וע"כ כיון דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה יצאת מספק איסור דאוריית' היה מן הראוי להקל לסמוך אפי' בסימנים אמצעים: וכן משמע פשיטת לשון הטור שגבי מצאו הרוג כתב אם יש לו סימנים מובהקים וגבי נפל למים שאין להם סוף כתב הטור ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד שהועלה והכרתיו ע"י סימנים שהיה לו בגופו נאמן הרי שלא כתב סימנים מובהקים ש"מ דסגי אף בסימנים אמצעים: וגם נוכל לומר מה שכתב נימוקי יוסף בסוף האשה בתרא באדם שהשליכו לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן ארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא אם כן יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא שני ת"ח דאסקינהו התם דאסקי' וחזינהו אמרי הני אחרינא נינהו ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו אין לך סימן גדול מזה וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם השליכו לים והשליכו מצודה והעלו אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו דמדקאמר הר"ן ז"ל אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה אבר ממנו עכ"ל: והנה מה שכתב הנ"י סימן מובהק בידו או ברגלו אין לך סימן גדול מזה על כרחך מוכרחים אנו לומר דסימנים אמצעים קרי ליה סימן מובהק ואין לך סימן מובהק גדול מזה ר"ל גדול מזה שניכר ע"י סימן זה שאבר זה הוא מאותו שנשלך לים ותדע דהא בפרק האשה שהלכה במעשה דשני ת"ח דקאמר הש"ס דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים כתב הב"י דאי לאו סימנים דילמא אחרינא נינהו כו' וא"כ צריך סימן מובהק כדרך שנותנים באבידה עכ"ל מדנקט סימן מובהק כדרך שנותנים באבידה ש"מ דסימנים אמצעים נמי סימן מובהק קרי ליה דהא באבידה אינו צריך סימנים גמורים אלא סימנים אמצעים ובפ' האשה בתרא מביא ראיה מעובדא דשני ת"ח ש"מ דגם שם לסימנים אמצעים קרי ליה סימנים מובהקים ואין זה דוחק דכי היכי דמפרש הב"י בדברי הרמב"ם במה שכתב בפ"ז מהלכות נחלות אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראו צלוב ועוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם כו' יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת והקשה ב"י דהא מוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הש"ס דבסימן מובהק מעידין ותירץ דיש לחלק דיש סימנים מובהקים טובא ויש סימנים מובהקים קצת והא דכתב הרמב"ם שאם היה להם סימנים מובהקים לאו סימנים מובהקים לגמרי קתני אלא סימנים מובהקים דהיינו סימנים אמצעים וא"כ כי היכי דפי' הב"י לישני דהרמב"ם כך יכולים אנו לפרש דברי הנימוקי יוסף דאל"כ יסתרו דבריו אהדדי: אחרי כתבי זאת מצאתי בקונטרס עגונות להרב מוה"ר חיים שבתי בדף מ"ט שהרגיש בקושיא זו וכתב שדבריו סותרי' זה את זה ולי נראה דבפרק האשה בתרא דמייתי ראי' מדאמרינן ריש פרק האשה גבי טובד' דב' ת"ח דקאמר אסימנום סמכינן משום דהתם בעי לאדחויי דעד אחד במ"ם שאין להם סוף אינו נאמן וא"כ הוי איסור דאוריית' לכך בעינן סימנים מובהקים לגמרי כפי מאי דס"ד שם אבל בריש אשה שלום בעי לארויי לן לפי האמת דבמים שאין להם סוף דאשתו אסורה אפילו יש עדים כשרים שראו הטביעה דשמא צף במים ויצא על זה דסימנים כו' וצריך סימן כדרך שנותני' באבידה דהיינו סימני' אמצעים משום דמים שאין להם סוף הוי דרבנן לפי האמת בעד אחד וק"ל: וא"כ יש להתיר באיסור דרבנן אפילו בסימנים אמצעים אלא שמדברי הרמב"ם מוכרחי' אנו לומר דס"ל באיסור דרבנן לא סמכינן אלא אסימני' מובהקי' לגמרי דהא גבי גט התיר להחזיר ע"י סימני' גמורים ובנפל לגוב אריות או שראו צלוב או שנדקר במלחמה לא התיר ע"י סימנים מובהקים ועל כרחינו מוכרחי' אנו לומר דסימני' אמצעים קרוי סימני' מובהקים וא"כ לא התיר אשה לשוק ע"י סימני' אמצעים אף דשם אינו אסורה אלא מדרבנן דכתב שלא החמירו בדברי' אלו אלא משום איסור כרת ש"מ דאינו אסורה אלא מצד החומר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהביא הנ"י בפ' האשה שהלכה וז"ל עד אחד שאמר ראיתיו שנפלה עליו מפולת או שטבע בים הגדול ומת כיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נישאת לא תצא ומדכתיב אם נישאת לא תצא ש"מ דמדאוריית' שרי אפ"ה למד הב"י מדברי הרמב"ם דבעינן סימני' גמורים להעיד עליו במים שאין להם סוף מ"מ אומר אני שכיון שדבר זה אינו מפורש בדברי הרמב"ם וראיתי שגדולי הדור נסתפקו אם דבר זה מדברי הרמב"ם וכן מצאתי בקונטרס עגונות להרב מהר"ש חיים ובתשובת מזרחי סי' ל"ו דף מ"ג נסתפק בזה וז"ל מה שכתב בהלכות נחלות סימני' מובהקים מובהקי' משבשתא היא ושבוש נפל בספרים וכן תמצא בטור ח"מ שהביא לשון הזה של הרמב"ם ואינו כותב בו אלא ולא הכירו פניו בלבד ואפשר לומר שלא היה לו סימנים כלל עכ"ל. ולפ"ז אין לנו ראי' ברורה שסובר הרמב"ם דבאיסור דרבנן בעינן סימן מובהק גמור: אומר אני בטח הראי' מה שהביאו מהש"ס דבדרבנן לא בעינן סימני' מובהקים לגמרי רק כדרך שמחזירין באבידה וגם מדברי הנימוקי משמע בהדי' דמעידין במים שאין להם סוף בסימני' אמצעים כדרך שמחזירין אבידה ואף שמדברי התוס' שכתבו בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים וז"ל ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים עכ"ל נוכל לומר דהתוס' כתבו זה לפי מאי דס"ד דעד אחד במלחמה לא מהימן וא"כ ק' נשים כעד אחד דמי ולא מהימן לא במלחמה ולא במים שאין להם סוף ואיכא איסור דאורייתא ולכך בעינן סימני' מובהקים גמורים אבל לדידן דקי"ל כהרי"ף דסבר דאבעי' אפשטי' מההיא דהאשה בתרא דההוא גברא דטבעי בריגלת ואסקוהו אגישרא דשביסחנ' ואנסבוה רבא לדביתהו אפומי' דשושבינא לבתר חמשה