פנים מאירות חלק ג ח

קטנים ושחורות תלתלים וגם זקינו קטן ושחור ושאר תמונות שהי' בבעלה כמר שלמה הנ"ל: והנה מתחילה אמרתי מה לי להכניס ראשי במים שאין להם סוף אשר החמירו רז"ל ואמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה ומי יוכל להרהר אחר חוקם וגזירה אשר גזרו רז"ל אך מי יוכל לאטום אזנו לשמוע לקול בוכים ואמרתי נילך בעיקבות ראשונים שעלה בדעתם להקל במים שאין להם סוף בההוא גברא דטבע בדיגלת ואנסיב ר' שילי לדביתהו שעלה בדעתו כיון דקוי וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולבסוף אמר שטעה דאומר גלי אשפלוהי וגם רב אשי עלה בדעתו לומר הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באונס דעלמא אבל צורב' מרבנן לא אי איתא דסליק קלא אית ליה וגם אמרינן בדף קכ"א דאנסבא ר' נחמן לדביתהו דחסא משום דחסא גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא ומסיק הש"ס ולא היא לא שנא צורב' מרבנן ולא שנא גברא רבה דעבד אין לכתחילה לא ואיכא מה ראו הנך גדולי אמוראי להתיר לאשה במים שאין להם סוף ע"פ סברת עצמם כיון דסתמא תנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ורב שילי סבר לחלק כיון דקוי וקיימי אשתו מותרת וכך רב אשי רצה להתיר אשת צורבא מרבנן וכן רב נחמן עלה בדעתו כיון דחסה גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית ליה אע"ג דסתמא תנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא ע"כ כיון דמים שאין להם סוף מדרבנן אסורה ולכך עלה בלב כל אחד לחלק ע"פ סברת עצמו ואף שבעלי הש"ס לא הסכימו עמהם עכ"פ אנו לומדים מהם באם המצא ימצא איזה היתר ע"פ ראיות וסברות מהש"ס המצוה עלינו לחקור עד מקום שידינו מגעת כולה האי ואולי נוכל למצוא לה היתר למצוה יחשב ואוזן מילין תבחן: וראשון לציון צריכין אנו לחקור בהגדות עדות רועה עיר ק"ב שאמר לפי תומו שמצא גוף אחד ערום בחוף הנהר אף שאמר לפי תומו לא אמר שום סימן ולא ט"ע והנכרי השני ושלישי ורביעי שאמרו סימנים בשער ראשו וזקינו וגם אמרו שראו שמהול לא אמרו לפי תומו וגם צריכין אנו לידע אי הוי סימנים כאלו סימנים מובהקים לסמוך עליהם וגם עדות נכרי האחרון גאלד וועשיר ממשמעות גביות עדות משמע שאמר לפי תומו בלי שום שאלת ישראל אך יש לפקפק מה שנאמר שם שאמר להם שראה גוף אחד צף סמוך לספינתו והגיד אותות ומופתים כנ"ל ויש להסתפק אם הגיד כל הסימנים כמו שאמרו הראשונים בזקינו קטן ושחור ושער ראשו שחורות תלתלים ושאר תמונ' כפרצוף פנים או לא דיש לומר קצת אותות ומופתים ולא כולם ולברר כל הספיקות אמרתי הואיל ושקדו חכמים על תקנות עגונות אמרתי אפתח בזכות תחילה שמשמעות העדות משמע שאמר שלמה הנ"ל נטבע ברצועה המתפשטות מן הנהר הגדול טונא והיא רחבה בערך י"ב אמות והבצועה הולכת ומתפשטת בערך חמשה או ששה פרסאות ואח"כ חוזרת ושופכת לנהר הגדול טונא ועל הרצועה הנ"ל כמה בתי רחיים והעידו ששהו שם בערך ג' שעות והלכו אילך ואילך בשפת הנהר ולא ראו שם תמונת איש ששט על גבי המים וכן העיד לפני הר' ליב מק"ב שהלכו בערך פרסה על שפת הנהר ולא ראו שם תמונת איש ששט במים ואציע דברי לפני דייני גולה דייני ישראל: בפרק לא יחפור דף כ"ד איתא איתמר חביות שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה נכרים אסורה ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור אימר מההוא דיקרא אתי לימא בדר' חנינא קמפלגי דמר אית ליה דר"ח דס"ל דרוב וקרוב הלוך אחר הרוב ומר לית לי' דר' חנינא ומשני לא דכ"ע אית ליה דר"ח והכי בהא קמפלגי דמר סבר דאם איתא דמההוא דיקרא אתי עקולי ופשורי הוי מטבעי ליה ומר סבר חרופא דנהרא נקיט ואתי ופי' רש"י מההוא דקורא שם מחוז על נהר פרת ואין ישראל מצויין שם והוא למעלה מפרת ויכולה חביות לבוא משם אצלינו עיקולי ופשורי הוי טבעי להו הרבה מקומות יש משם ועד כאן שהמים מתעקלי ומתגלגלים כגלגל במקום אחד מחמת כיפות סלעים ארוכים אל תוך הנהר והמים מכסים עליהם והספינות מתגלגלות שם וטובעת ופשורי השפרות שלגים הנקוים אצל הנהר וקוי וקיימי אם תבוא חביות שם תעמוד אין הנהר מוליכו עכ"ל ופסק הרא"ש כרב באיסורי וע"כ צריכין אנו לומר איך מקיל רב באיסור בשביל סברא כל דהו עקולי ופשורי ולא אזלינן בתר רובא דאורייתא אלא ע"כ כיון דקורבא נמי דאורייתא אלא דרובא עדיף מקורב' ובסברא כל דהו דמרעי לרובא שבקינן לרובא ואזלינן בתר קורבא ולכך מקיל רב ואמר חביות מותרת ושמואל סבר חריפא דנהרא מסייע לרוב ואזלינן בתר רובא ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא היכו דאיכא עיקולי ופשורי אבל היכי דליכא עיקולי ופשורי אף רב סבר דאזלינן בתר חריפא דנהרא והיכי דחריפי דנהרא מועיל רובא אזלינן בתר קרוב וא"כ אם היינו באנו לדון על חביות ר"נ הנמצא ברצועה וברצועה זו הי' דרים רוב ישראל לא הוי אזלינן בתר רובא דעלמא שבא החביות מנהר הגדול טונא במקום שרוב נכרים דהיינו אומרים אם איתא דאתי ההוא חביות מרוב נכרים הדרים למעלה בנהר הגדול טונא דרך חריפא דנהרא הוי אתי ולא הי' בא לרצועה קצרה זו וא"כ לפי תוצנה זו ליכא למיחוש דילמא גוף מחזה שמצאו עדים מרובא דעלמא הדרים למעלה בנהר הגדול טונא דאם איתא דמעלמא אתי הוי אתי דרך חריפא דנהר ולא הוי אתי לתוך רצועה זו ואין לחוש דילמא כשבא הגוף הנטבע לכאן הרוח סערתו ע"י גלי הים והוליכתו לתוך רצועה זו דהא איתא שם בסוגי' רוב ומצוי ליכא למ"ד דאזלינן בתר רוב ולא בתר קרוב וא"כ כיון דנהר הגדול הולך כדרכו יום ולילה לא ישבת ונהר אשר לא יכזבו מימיו ורוב ומצוי הוא שהמים נגררים ארצה והולכים תמיד דרך הילוכם ממעלה למטה ואפילו נגד קרוב שהוא דאורייתא לא אזלינן אלא בתר רוב ומצוי ק"ו שלא נחזיק ריעות' לומר שבעת שבא הגוף הנטבע לכאן רוח סערתו לתוך רצועה זו וכיון דמוחזק לן שלא טבע שום אדם בזמן ועת הנ"ל במחוז זה מסתמא אנו אומרים דניזיל בתר קרוב וזה הוא שנטבע ולא אזלינן בתר רוב עולם וכן משמע בפ' האשה שלום גבי ר"ג בר אחתי' דרב ביבי דהוי אזיל מקוטב' לאספמי' היכי דלא הוחזק דלא חיישינן לתרי יצחק וכן התיר הרא"ש בתשובה הביא הב"י בדין מכלוף בן מליל הנהרג קרוב לפס מטעם כיון דאין מכלוף בן מליל אחר בעיר איתתא שרי' להנשא ומסיים שם הב"י וז"ל אבל פלוגת' דאביי ורבא דאי חיישינן לתרי יצחק צריכי להתעגן כל ימיה פסק הרי"ף דלא חיישינן לתרי יצחק דהרבה חשו חכמים לתקנות עגונות והתירוהו בעד אחד ועד מפי עד הרי אתה רואה שכמה קולות הקילו חכמים משום תקנות עגונות וגם סמכו על זה שמתוך חומר שהחמרה עלי' בסופו דייקי ומנסבא ולכך לא חש הרי"ף ז"ל להחמיר בכאן וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדים להתיר עכ"ל וא"כ בנידון דידן נמי כיון שהוחזק לן שלא נטבע שום אדם בעת ההיא אין אנו חוששין שמא בא אדם אחר ממרחקי' ורחץ בנהר ונטבע וגם לא חיישינן שמא נטבע זה מרוב המקומות העומדים על נהר הגדול טונא כיון דנוכל לומר דאם איתא דמאותן מקומות הי' דרך חריפי דנהר' הוי אזיל ולא הי' בא לרצועה קצרה ואזלינן בתר קרוב וכיון דאם ישראל העיד שמצא גוף אחד מת בשפת הנהר אף שלא אמר סימן היינו הולכים אחר הקרוב ואמרינן שזה הוא הנטבע א"כ ה"ה בנכרי המסיח לפ"ת וכיון שאמר הרועה עיר ק"ב שמצא איש יהודי אחד מונח אצל שפת הנהר מסתמא אמרינן שזה הוא שנטבע ואף שאמר הרועה שיתנו לו איזה מתנה אז יראה המקום שמונח שם אין זה מזיק דלא דמי לנכרי שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה הם כו' דלא מהימן משום דהתם אמרינן להשביח מקחו אמר כן ותוששין שהוא משקר וכן פי' רש"י בפ' האשה בתרא דף קכ"ב אבל בנידון דידן בודאי קושטא קאמר שהרי הוא יודע שאם לא ימצאו כדבריו שלא יתנו לו כלום א"כ מסתמא אמר האמת והא דלא מצאו שם הוא כמו שאמר הנכרי השני מחמת שנתגדל הנהר ושוטיפו משם וכי היכי דישראל הי' מעיד הי' מהני ה"ה בכותי המסיח לפ"ת וכמו שכתב רמ"א בהג"ה סוף סי' כ"ד דכל הסימן דמהני בישראל המעיד ה"ה בנכרי המסיח לפ"ת וכיון דמוחזק לן שלא נטבע שום אדם ברצועה זו בעת ההיא אמרינן מסתמא זה הוא הגוף הנטבע בקרוב ודומה לזה אמרינן בפסחים על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג דתנן שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא ופי' רש"י נמצא בה קבר לאחר זמן ואינו ידוע איזה קבר האבוד בה דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה ונוכל לומר כי היכי לעיל ספק על וספק לא על פלוגתא דר"א ורבנן ופי' רש"י וגבי בתים אפילו רבנן מודו כיון דבדיקת חמץ מדרבנן תלינן לקולא א"כ ה"נ נוכל לומר דבדבר דרבנן אף רשב"ג מודה דאזלינן לקולא א"כ ה"נ במים שאין להם סוף כיון דמילי דרבנן הוא ואנן ידעינן דלא נטבע שום אדם בעת ההיא ורובא דעלמא איתרע מכח חריפ' דנהרא אמרינן מסתמא ההיא הוא שנאבד במים אלו: אך שדבר זה מילתא חדתי שלא נזכר בשום פוסק נחפש ונבדוק עד מקום שידינו מגעת אחר שאר צדדים אשר העידו נכרי' אחר שחקר ודרש אותם ישראל ושאל להם אם לא ראיתם גוף הצף במים והשיב נכרי הראשון שהוא אמר לרועה מעיר ק"ב שיגיד לישראל והראה להם המקום ועדיין שערות הי' נאחזים בענפי אילן ואמר סימנים שהי' שער ראשו קטנים ושחורות תלתלים וכן שער זקינו קטן ושחור וגם ראה שנימול אם יש לסמוך על סימנים אלו חדא דלא הוי מסל"ת ועוד דלא הוי סימן מובהק ופסק בש"ע סי' י"ז סי' ל"ב אם נפל לים והשליכהו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם הי' בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של איש שנפל הרי לפנינו דאף בטובע במים בעינן דווקא סימן מובהק ביותר מ"מ אומר אני הואיל ודבר זה לא נאמר בפי' בש"ס אלא דהרב הב"י למד זה מדברי הרמב"ם על כן מוכרחים אנו להאריך ולברר דין זה כולה האי ואולי אדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש בהלכה דאיתא ביבמות דף ק"כ מעשה בעסיא באחד ששלשוהו לים ולא העלוהו אלא רגלו ואמרו חכמים מן ארכובה ולמעלה תנשא וכתב הרשב"א ונ"י דמסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששים שמא אותו הלך ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והרמב"ם כתב בפ' י"ג מה' גירושין